“דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת "וזאת הברכה" – *התורה שייכת לכל מי שיחפוץ בה וגם למי שלא*

הנה הגענו לפרשה האחרונה בתורה ותיכף חוזרים ומתחילים מבראשית. המסר הכללי הוא שהתורה שייכת לכולם, לכל מי שיחפוץ בה. ולמי שלא, היא תמיד תמתין על המדף. כשיהיו מוכנים לגשת אליה, היא תהיה שם.

פרשת "וזאת הברכה" היא הפרשה האחרונה בספר "דברים" ומסיימת למעשה את התורה. בפרשה משה מברך את שבטי ישראל והפרק האחרון מתמקד בפרידה ממשה בעלותו להר נבו, ראייתו את הארץ מקצה לקצה, מותו ({ז} וּמֹשֶׁ֗ה בֶּן-מֵאָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים שָׁנָ֖ה בְּמֹת֑וֹ לֹא-כָֽהֲתָ֥ה עֵינ֖וֹ וְלֹא-נָ֥ס לֵחֹֽה:), קבורתו בידי האל על מנת להמחיש שהוא אדם בשר ודם ולא האלוהים בעצמו ({ו} וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּי֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא-יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת-קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:), פרידה ממנהיג ומנביא({י} וְלֹֽא-קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל-פָּנִֽים).

איך מסכמים פרשה כשזו מסיימת את התורה כולה? איזה מסר חשוב להעביר? האם להתמקד בברכות לשבטים? להשוות בינן לבין הברכות של יעקב את בניו? האם להתמקד באיש, במנהיג, בעונש הנורא שלבסוף הגיע ובמזומן? אולי בעובדה שעדיין לֹא-כָֽהֲתָ֥ה עֵינ֖וֹ וְלֹא-נָ֥ס לֵחֹֽה אז מדוע הוא דווקא עכשיו יורד מהבמה? והנה זה הולך וזה בא וכבר בעוד כמה ימים, ההתחדשות של קריאה מחודשת מבראשית – אולי בכלל לדבר על מעגלי חיים? מחזוריות?

החלטתי לסיים את הפרויקט המדהים אותו התחלתי לפני כשנה בציטוט מפסוק המופיע בפרשה ושאני רואה בו מסר אישי וכללי כאחד המסכם את התורה כולה:

דברים, פרק לג:

{ד} תּוֹרָ֥ה צִוָּה-לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מֽוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַֽעֲקֹֽב:

את הפסוק הזה מקובל ללמד ילדים כבר בסביבות גיל 3. למה? תיכף אסביר. אבל לפני כן, מהי מורשה? ע"פ ההגדרה המילונית, מורשה היא "נחלה או ירושה מדורות קודמים". אולם פרשנים לא הסתפקו בזה שהתורה עוברת מדור לדור, יש צורך במשהו נוסף על מנת להפוך אותה לנכס אישי, תרבותי, דתי, לאומי.

סדר ברכת המזון מיניאטורי מאויר על קלף – מיצירותיו הראשונות של האמן אהרן וולף הרלינגן. ה'תפ"א | 1721.

הגמרא (מסכת פסחים מט, ב) מפרשת: – "אל תקרי מורשה אלא מאורסה"… כלומר, תורה לא עוברת בירושה אלא כמו אירוסין לא נעשים ברגע אחד, יש לזה תנאים מקדימים – זה נבנה שלב אחר שלב אולם היא שלך והיא ממתינה לך. פירוש משלים נוסף מבהר, "שפת אמת",  מפרש זאת כך: "התורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול – יבוא וייטול".

ואכן היא עמדה שם בקרן הזווית, על מדפי הספריות, בבית הוריי, בבית הספר כתלמיד, בבתים שלי כנער, כמבוגר, וחיכתה שם….

חיכתה שאהיה מוכן לגשת אליה ולקרוא בה. קודם כל לקרוא. פרשה אחר פרשה ואז זה מגיע…התגלו בפניי סיפורי עם נפלאים, כמו שלמדתי בבית הספר אבל הפעם לא בערבוביה בראש אלא באופן סדור, צעד אחר צעד. אני קורא אותם שבוע אחרי שבוע, העלילה מתפתחת יחד איתי. אני חווה יחד עם הדמויות את נקודות המפנה של העלילה, את האנושיות וזריקת האחריות על מישהו אחר כבר באדם וחווה, הרגשתי את רשפי הקנאה של קין להבל, את המתיחויות והפסיפס האנושי המרתק של כל דמויות האבות והאמהות בספר בראשית, את רגעי השיא של יציאת מצרים, את ההתעלות בהר סיני אבל גם את מפחי הנפש בעגל הזהב, את הכעס וכפיות הטובה בחטא העגל בספר שמות, את עול החוקים והתקנות האינסופיות בספר ויקרא, והרגשתי את החמסין וארבעים שנות נדודים במדבר בספר במדבר, וסיכומו של משה והפרידה שלו מהעם בספר דברים – כל זה תוך כדי ליווי של התהוות עם עוד מימי אברהם, דרך יצחק, יעקב, יוסף, שעבוד מצרים, יציאת מצרים, הר סיני, השהות במדבר ועד הכניסה לארץ.

והפרשנויות… בהתחלה התרחקתי מהן. בחרתי לפרש מתוך הראש שלי בלבד. לאט לאט הבנתי שזה לא מספיק. כמות הידע והניואנסים גדולים מדי. לא יאומן איך ספר בגודל סטנדרטי יכול לפרנס מאות דורות של פרשנים ובכל פעם לעשות זאת מזווית אחרת. אז התחלתי לקרוא ולקרוא, שעות על גבי שעות, מאות פרשנויות, חידות, רמזים, דילוגי אותיות (מגניב אבל לא מחבב את זה) – אוקיינוס של ידע, דעת מספר בן 3 אלפים שנה. כשבחרתי כבר כיוון ומסר אישי, זוגי, מעצים – רק אז יצקתי לתוכו את ה"אני מאמין שלי". והתוצאה – בדיוק עצמי, בדיוק אני. והנה זה נגמר, שנה עברה, מעל 50 פרשיות והגעתי שוב לנקודת ההתחלה – שמחת תורה פרטית שלי, שונה מכל קודמותיה. 

וזה המסר שלי היום (תודה לבני לאו, בנו של וכותב נהדר בפני עצמו) – התורה אינה ירושה. היא אומנם אמורה לעבור מדור לדור, מאב לבן, מאם לבת אבל יש בהעברה הבין דורית הזו עמדה פאסיבית, נייטרלית, שמירה על הקיים, "רק שלא תישבר/תלך לאיבוד…". אולם רצוי לפרש את המילה "מורשה" כפעולה אקטיבית של האדם, שבה כל דור ודור מעצים אותה, מפרש אותה, יוצר ומחדש מתוכה. כמו שכיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון באה לעתים קרובות בביטוי "הורשת הארץ" כך התורה נרכשת ע"י לימוד, חידוש ויצירה, שילוב בין המסורת והחידוש, בין הירושה וההורשה.

המילים האחרונות. חתימת ספר התורה.

בין אם התורה ממתינה לנו בקרן הזווית על מדף הספרים ובין אם היא עוברת מדור לדור, ובין אם ביכולתו של כל אחד לפתוח אותה ולפרש אותה *כרצונו* – היא שייכת לכל קהילת יעקב, לכלל ישראל. היא שלי, היא שלך, היא שלכם, היא שלכן, היא שלנו. של כולנו. אין לאף זרם ביהדות מנדט עליה. אין פירוש לא נכון ואין פירוש לא מדויק. התורה תהיה מה שתחליטו להפוך אותה עבורכם. תמצאו בה תובנות, מסרים בכל תחומי החיים – דרך נפלאה להכיר את עצמכם בהכי קרוב ועמוק שאתם יכולים לדמיין לעצמכם. תנסו, לא תתאכזבו. עכשיו זה זמן מצוין.

אז יאללה, מי מתחיל מבראשית?

---

בנימה אישית – דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם – כדברי הגששים, "אז מה היה לנו כאן?"

תובנות אישיות: למדתי שאחריות מתחילה מבראשית – מתוכי; שמשמעות התקשורת היא בתגובה המתקבלת – כלומר אם הצד השני לא הבין אותי נכון באחריותי לשפר את המסר שלי; למדתי על החשיבות של ללכת בעקבות הייעוד שלי – לדעת להקשיב ,להתבונן ולדייק את עצמך כי מי שקיבע את גורלך זה רק אני; הבנתי ביתר שאת את החשיבות של הטלת ספק בסמכות – לא להתבייש לשאול שאלות, לשים סימני שאלה ולא סימני קריאה; לשחרר שליטה, לגלות סבלנות , השלמות שבתמימות,  על הקריטיות של דיבור פוגעני לחבר וההבדל בין דיבור לאמירה, שכל הפוסל במומו פוסל, למדתי שכל אחד מהחברים שלי ומהקרובים שלי הוא מתנה לעולם בפני עצמו, למדתי להעז, לפרוץ קדימה ועל חשיבותה של תנועה מתמדת כי אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, ואל תתנו לאף אחד להשפיע לכם על החיים שלכם לא כפי שאתם רוצים כי – אנחנו הסופרים של ספר החיים שלנו,  והצורך הכי עמוק ובסיסי של כולנו – על הצורך בייחודיות ושייכות.  

תובנות בתחום הגישור והנחיית קבוצות: למדתי ופתחתי את יכולות הגישוריות שלי בכך שלמדתי שלפזר את הערפל ולפתח את יכולת דיוק הצרכים – לעבור משיח של עמדות לשיח של צרכים; עצרתי והתבוננתי וראיתי כיצד קצרים בתקשורת יכולה להוביל אותנו לטעות בפרשנות; ראיתי את החשיבות של לתת ביטוי ומקום לכל קול – בזכות ולא בחסד, כיצד הפלת מחיצות היא דרך לניהול ופתרון קונפליקטים.  

תובנות בתחום הזוגיות: למדתי על אמון בין בני זוג, חכמת הלב, איך לשבור שגרה ולהכניס קצת פלפל לחיים שלנו, כלל חשוב בזוגיות ובחיים בכלל: לתת זה לקבל, והכי חשוב, הבסיס לכל זוגיות – ואהבת לרעייתך כמוך.

תובנות הוריות: הרגשתי כיצד קנאה יכולה להעיף לי את הסכך; מסר מאוד חשוב נוסף הוא שיחסים משמעותיים נבנים על קלקולם ותיקונם – מהעליות והירידות בקשר נבנה קשר חזק ומחוזק ובהמשך לזה ; פתחתי את הזהות העצמית שלי כהורה, כמנהיג, כמגדלור חינוכי ,ערכי ומוסרי לילדיי  – בין אם בזה שצריך לקיים הבטחות ולדעת לקחת אחריות ולהודות בטעויות שלנו; כיצד הדלקת מנורה משולה לגידול ילדים, 

בתחום ה- NLP – המפה אינה השטח , חזרתיות היא אם כל המיומנויות. 

תובנות מנהיגותיות:  מהן תכונות הדרושות למנהיג? חולשה מנהיגותית היא עוצמה. 

אני מודה לכל מי שקרא, עקב, הגיב, שאל שאלות, נתן ביקורות בונות. שמח שחלקכם עברו איתי את המסע המופלא הזה. מקווה שלקחתם מכאן תובנות להעצמה והתפתחות אישית, תובנות אישיות וזוגיות – משהו קטן או גדול לתוך החיים שלכם. אם את זה עשיתי -עשיתי את שלי.

אשמח, בכנות מוחלטת, אם תרשמו לי כאן בבלוג או בפייסבוק (בתגובות או בפרטי) אם הפרויקט הזה נגע בכם (ואם כן איפה וכיצד) וגם מה התובנה, הטיפ או העצה שלקחתם אתכם, לחייכם. זה מאוד יעזור לי להמשך הדרך.

באהבה…