“דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת “אחרי מות – קדושים” – *ואהבת לרעייתך כמוך- על כל מרכיביה*

על מנת לכפר על עוונות בני ישראל, אהרון היה זקוק לשני שעירים. אחד מהם הוקרב והשני נשלח לעזאזל (משם הביטוי). למה 2 שעירים? איפה זה לעזאזל ומה יש לו לעשות שם? ואיך השעיר לעזאזל יכול לעזור לנו בזוגיות, כשזו מגיעה בדיוק למקום המקולל הזה?

גם השבוע אנחנו קוראים שתי פרשות: "אחרי מות" ו"קדושים". פרשת "אחרי מות" עוסקת ב: דיני יום הכיפורים, דיני קרבנות, איסור אכילת דם ומסתיימת בדיני עריות. פרשת "קדושים" כוללת מצוות רבות וביניהן: מורא אם ואב (שונה מכיבוד אב ואם), שמירת שבת, מצוות מתנות לעניים, איסור גנבה, שקר ושבועת שווא, איסור הלנת שכר, דרישה למשפט צדק, איסור רכילות, איסור נקמה, איסור כלאים בבהמות ובבגדים והמשפט הנודע "ואהבת לרעך כמוך" ועוד…

פרשת "אחרי מות"  – למי קראת שעיר?

כחלק מדיני יום כיפור, אהרון מצווה לקחת שני שעירים אל אוהל מועד, אחד להקריב לאלוהים והשני לשלוח לעזאזל.

ויקרא פרק ט"ז:

ז: וְלָקַ֖ח (אהרן) אֶת-שְׁנֵ֣י הַשְּׂעִירִ֑ם וְהֶֽעֱמִ֤יד אֹתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:
ח: וְנָתַ֧ן אַֽהֲרֹ֛ן עַל-שְׁנֵ֥י הַשְּׂעִירִ֖ם גֹּֽרָל֑וֹת גּוֹרָ֤ל אֶחָד֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְגוֹרָ֥ל אֶחָ֖ד לַֽעֲזָאזֵֽל:
ט: וְהִקְרִ֤יב אַֽהֲרֹן֙ אֶת-הַשָּׂעִ֔יר אֲשֶׁ֨ר עָלָ֥ה עָלָ֛יו הַגּוֹרָ֖ל לַֽיהוָֹ֑ה וְעָשָׂ֖הוּ חַטָּֽאת:
י: וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁ֖ר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד-חַ֛י לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַֽעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה:

מי יוקרב ומי יישלח לעזאזל? גורל, אנדנדינו, פור, מטבע… זה שמוקרב ייחשב כקורבן חטאת (בא לכפר על חטאים) וזה שיישאר חי ויישלח למדבר, בא לכפר על עוונות בני ישראל.
עולות בי 2 שאלות:

1. מה מסמלים השעירים?
2. ולמה אנחנו זקוקים לשני שעירים? הרי המטרה של שניהם זהה. 

השעירים משמשים ככלי לעבודת הפולחן ומסמלים בהקרבתם כפרה ומחילה על חטאים ועוונות. עולה מיד השאלה השנייה: אז למה באמת שניים? השאלה הנוספת בעצם עוזרת לי לענות על הראשונה. שעיר אחד הוא קורבן, מוקרב וזהו. לבדו הוא מסמל בהקרבתו את הכפרה. השעיר השני, מהיותו נוסף, מסמל אותנו. אם נתבונן בעצמנו, פנימה, נמצא כי בכל אחד מאיתנו חלקים חיוביים, מקדמים, מעצימים. יחד עם זה, גם חלקים אפלים, שליליים, מדכאים, משפילים ומשביתים. הם חלק מאיתנו.

החלקים "הנעלים" יותר אנחנו מציגים כלפי חוץ ומתגאים בהם. החלקים הפחות נעימים לנו ו/או הפחות מתאימים להיות מוצגים ב"חלון הראווה", אנחנו משליכים לעזאזל, אל מעמקי הנפש, אי שם בחושך האפל. אבל הם שם. לא יעזרו המדחס והמכבש שאנחנו מפעילים עליהם על מנת לגרום להם להיות קטנים ודחוסים, גם לא "עזרים חיצוניים" שגורמים לנו לשכוח מהם לשעה, שעתיים, יום או יומיים. הם שם ואנחנו הבעלים שלהם.

The Scapegoat William Holman Hunt  1827–1910

פרשה השבע קוראת לי לתת מקום לכל החלקים האלה. לא לנסות לברוח מעצמי או – אם אשתמש שמוטיב של חלון הראווה – לברוח מהדמות אותה אני מציג כלפי חוץ.
להכיר בתחושות ובמחשבות השליליות שעולות בי בזמן קושי. להכיר במגרעות שלי, ברגעי החולשה, ברגעי המשבר, במצבים בהם אני פחות יפה, פחות זוהר, פחות מכיל, פחות קשוב. לדעת שהם קיימים, לדעת לזהות אותם, לשקף אותם לסביבה. שליחתם לעזאזל לא גורמת להם להיעלם… הם יצופו, במוקדם או במאוחר. ברגע שאני נותן להם ביטוי, שאני נותן לשעיר לעזאזל להגיע ליעדו אי שם במדבר, כמו המצורע, הוא יחזור אלי זך וטהור לאחר שעבר תהליך התבוננות פנימי אמיץ.

קבלת האדם את עצמו, עם כל המרכיבים שלו, היפים והפחות יפים, אלו המתאימים להיות בחלון הראווה וגם אלו שלא – הופכים את האדם לא למושלם אלא לשלם. לאנושי. ואת המקבלים אותו ככזה – למכילים ולאנשים טובים יותר. 

באשר לשאלה השנייה: כשעלתה בי השאלה, חשבתי וחשבתי עד ששמתי לב לדמיון בתהליך ההיטהרות של המצורע משבוע שעבר, אשר נשלח אל המדבר להעמיק במעשיו. שעיר אחד מוקרב בכל מקרה משמע אלוהים אומר "אוקיי את החלק שלי עשיתי. עכשיו תורכם. קחו גם אתם חלק בטקס כפרת העוונות. צאו למדבר הפנימי שלכם, לכו לעזאזל! (במובן החיובי!) החטאים לא ימחלו מעצמם. קחו אחריות על המעשים".

מבט מההרודיון על הר העזאזל
קליק על התמונה תוביל להסבר על ההר             קרדיט: מאת Deror avi

 

פרשת "קדושים"  – "ואהבת לרעיתך כמוך"  

ויקרא פרק ט"ז:
א:  וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
ב: דַּבֵּ֞ר אֶל-כָּל-עֲדַ֧ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָֽמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדשִׁ֣ים תִּֽהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
י"ח: לֹֽא-תִקֹּ֤ם וְלֹֽא-תִטֹּר֙ אֶת-בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵֽעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֹֽה:

לא אפריז אם אומר שהמשפט הזה עומד בסיסו של היהדות. אם לפני כן הזכרתי את העזאזל, אני מעוניין עכשיו לשים זרקור על מצב בו הזוגיות הולכת לשם. ואיך הביטוי "ואהבת לרעך כמוך" יכול לתרום רבות לשיקום היחסים.

אחד הדברים שגורמים לי לצער ולכאב בטן, ממש חד, הוא יחסים מעורערים בין בני זוג. שני אנשים, אוהבים, שהחליטו לחיות את חייהם יחד – מכל מיני סיבות, היחסים האוהבים שלהם עולים על שרטון והפכו להיות יחסים של אשמה, ביקורת, השפלה, ביזוי, אף צד לא רואה את האחר, מיקוד שליטה חיצוני, חיפוש שעיר לעזאזל. לפעמים זה הדדי ולפעמים זהו מצבו הטרגי של אחד מבני הזוג. 

במקום "לקדש" אחד את השני יום יום, לאהוב, להתפתח ולהעצים את עצמנו ואת בן/בת הזוג – זוג האוהבים (עדיין?) נלחם אחד בשני. מבוקר עד ערב, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה – הם מתייחסים אחד לשני כאל אויבים. לביקורת מרכיבים מגמדים, מקטינים, הרסניים וארסיים. הם הורגים את מקבל הביקורת לאט לאט. המריבות והיחסים המורכבים האלה מייצרים ריחוק רגשי ביניהם, אווירה של שליטה ופחד להגיד את מה שאני חושב ומרגיש ("שלא י/תתעצבן עליי"). להם מתווספים השפלה וביזוי. אין צורך שאצטט דו שיח (של חירשים) אופייני של זוגות הנמצאים במשבר. אחסוך מכם. זה רע. כל המרכיבים האלה סותרים את רגש השייכות שאני רוצה להרגיש ביחסים, בבית, הצורך והרצון להרגיש מוגן, נטול שיפוטיות, הרי על זה מושתתים הנישואים, על זה התחייבנו, לא ככה?

שיח עמדות  קרדיט: מתוך אתר "מורשת". לחיצה על התמונה תוביל אתכם למאמר בנושא

"ואהבת לרעך כמוך" – פסוק זה קורא לי השבוע, להעביר את המסר באופן אחר. ולא, אני לא מתכוון לביקורת בונה. השבוע, אפרת ואני שוחחנו באיזשהו נושא, כבר לא זוכר על מה, והשתמשתי בביטוי "ביקורת בונה". אפרת האירה את תשומת הלב שלי שביקורת בונה היא עדיין ביקורת. ככה קוראים לה. מאחר ו"האנרגיה זורמת היכן שתשומת הלב מתמקדת", יוצא מצב בו אני בכל מקרה מרגיש תחת התקפה, תחת ביקורת, גם אם היא "בונה" ובאה "לטובתך" (כמובן…).

הכוונה ב"להעביר את המסר באופן אחר" היא לעבור משפת הת' (תעשה! תסדר! תרים! תלך!) לשפת "מסרי אני": זוהי שפה מקדמת ומעצימה את הצד השני. רצוי לא להגיד:
"אתה לא עושה כלום בבית! תקום ותארגן את הילד/ה!" . בדוגמה הזו השתמשתי גם ב"אתה" וגם ב"לא" (שלילי). "מסר אני" יישמע כך: "אני מרגיש/ה שכל העומס של מטלות הבית נופל עלי. אני זקוק/ה לעזרה שלך. איך אתה יכול לעזור לי? איפה אתה יכול להתשלב בזה?".

יש כאן גם קריאה לעזרה (ולא האשמה) וגם זרקור על הצורך שלי. עלינו לעבור משיח עמדות לשיח צרכים: כל צד ישקף את הצורך שלו. בלי רמזים, בלי "מיליון פעמים כבר אמרתי לו/לה. הוא/היא כבר אמור/ה לדעת" (כנראה שזה לא עוזר אם חזרתי על זה מיליון פעם וכדאי לנסות דרך אחרת), בלי ניחושים ובלי ציפיות. דוגרי. בשאילת השאלה "איך אתה משלב?" אני מעביר לצד השני את הכדור, את השליטה על העניינים. הסיכויים שהצד השני יראה אותי גבוהים יותר מאשר אם אטיח בו האשמה וביקורת. האוזניים שלו לא יהיו אוטומות אם כי פתוחות ומוכנות לשמוע, להקשיב.

מי מאיתנו אוהב שמטיחים בו האשמות וביקורת? אף אחד. אז למה לעשות את זה לחצי השני שלנו?
"ואהבת לרעיתך כמוך" וכך נוכל להגיע לדרגה של "קדושים תהיו".

"וִֽהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים"