"דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם" / פרשת "ויקהל-פקודי" – *חכמת הלב*

מוח ולב – שני איברים חיוניים לאדם. האחד מתייחס לחכמה, דעת ולמידה והשני לרגש, אהבה ונפש. האם הם מבטלים אחד את השני או אולי הם יכולים ללכת יחדיו?

פרשת השבוע מורכבת משתי פרשות, "ויקהל" ו"פקודי". שתי פרשות הנקראות יחד בשנים לא מעוברות ומתארות את בניית המשכן. שתי פרשות מאוד טכניות שאני מודה שלא היו הכי מושכות, אולי כי אין בה עלילה בין אישית. פרשות מעין אלה יותר קלות לפירוש (כי אין איזו עלילה מסובכת וכוונות נסתרות) מצד אחד, אבל מצד שני אין הרבה "בשר" ולעתים רק מילה אחת או ביטוי ימשוך את תשומת הלב שסביבם יתפתח הפירוש, אולי מהם תבוא הישועה. המילה היא "הלב" והביטוי הפעם הוא "חכמת הלב".

שמות, פרק ל"ה
ה: קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָֹ֑ה זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת:
{כ} וַיֵּֽצְא֛וּ כָּל-עֲדַ֥ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מִלִּפְנֵ֥י מֹשֶֽׁה:
כא: וַיָּבֹ֕אוּ כָּל-אִ֖ישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָֽדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִ֠יאוּ אֶת-תְּרוּמַ֨ת יְהֹוָ֜ה לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכָל-עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְבִגְדֵ֖י הַקֹּֽדֶשׁ:
כב: וַיָּבֹ֥אוּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים עַל-הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל | נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִ֠יאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כָּל-כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכָל-אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵנִ֛יף תְּנוּפַ֥ת זָהָ֖ב לַֽיהוָֹֽה:

בתחילת הפרשה, משה מעביר את ציווי האלוהים בדבר תרומת זהב, תכשיטים, כסף, שמנים, עורות בהמות… לבניית המשכן (כמו בפרשת "תרומה"). כל העם נענה בנדיבות, עם הלב, בשמחה רבה. והנה אנחנו מגיעים לשימוש בביטוי חכמת הלב:

י: וְכָל-חֲכַם-לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַֽעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהוָֹֽה:
כד: כָּל-מֵרִ֗ים תְּר֤וּמַת כֶּ֨סֶף֙ וּנְחֹ֔שֶׁת הֵבִ֕יאוּ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָֹ֑ה וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א אִתּ֜וֹ עֲצֵ֥י שִׁטִּ֛ים לְכָל-מְלֶ֥אכֶת הָֽעֲבֹדָ֖ה הֵבִֽיאוּ:
כה: וְכָל-אִשָּׁ֥ה חַכְמַת-לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת-הַתְּכֵ֨לֶת֙ וְאֶת-הָ֣אַרְגָּמָ֔ן אֶת-תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת-הַשֵּֽׁשׁ:
כו: וְכָ֨ל-הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחָכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת-הָֽעִזִּֽים:
לה: מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם (שני אנשים האחראים על ביצוע מלאכת בניית המשכן) חָכְמַת-לֵ֗ב לַֽעֲשׂוֹת֘ כָּל-מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ | וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כָּל-מְלָאכָ֔ה וְחֹֽשְׁבֵ֖י מַֽחֲשָׁבֹֽת:

רגע?! בדרך כלל אנחנו לא מדברים על הלב כמקור החכמה, אלא על הראש והמוח, לא? הלב מסמל רגש, אהבה. אז מה קורה פה? תכף התשובה. בואו נמשיך:

שמות, פרק ל"ו:
א: וְעָשָׂה֩ בְצַלְאֵ֨ל וְאָֽהֳלִיאָ֜ב וְכֹ֣ל | אִ֣ישׁ חֲכַם-לֵ֗ב אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהֹוָ֜ה חָכְמָ֤ה וּתְבוּנָה֙ בָּהֵ֔מָּה לָדַ֣עַת לַֽעֲשׂ֔ת אֶֽת-כָּל-מְלֶ֖אכֶת עֲבֹדַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֥ל אֲשֶׁר-צִוָּ֖ה יְהוָֹֽה: ב: וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל-בְּצַלְאֵל֘ וְאֶל-אָֽהֳלִיאָב֒ וְאֶל֙ כָּל-אִ֣ישׁ חֲכַם-לֵ֔ב אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָֹ֛ה חָכְמָ֖ה בְּלִבּ֑וֹ כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר נְשָׂא֣וֹ לִבּ֔וֹ לְקָרְבָ֥ה אֶל-הַמְּלָאכָ֖ה לַֽעֲשׂ֥ת אֹתָֽהּ:
ד: וַיָּבֹ֨אוּ֙ כָּל-הַ֣חֲכָמִ֔ים הָֽעֹשִׂ֕ים אֵ֖ת כָּל-מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ אִֽישׁ-אִ֛ישׁ מִמְּלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁר-הֵ֥מָּה עֹשִֽׂים:
ח: וַיַּֽעֲשׂ֨וּ כָל-חֲכַם-לֵ֜ב בְּעֹשֵׂ֧י הַמְּלָאכָ֛ה אֶת-הַמִּשְׁכָּ֖ן (…)

המוח – אינסוף נתונים, פקודות, נוירונים, דעת, חכמה, אינטלקט, תרבות, חקר העולם, מדע, תורה, רוחניות, למידה, שאלות, תשובות, הפרכות ואישושים –
הלב – המרכז הפועם של האדם, אהבה, חיי הרגש, טוב ורע, מוסר, רחמים, מצפון. כל אחד מהם בנפרד- איברים החיוניים ביותר לגוף. שניהם יחד – יוצרים הוויה שלמה.

מלאכת בניית המשכן היא לא רק בניית חפצים לפי תכנית מדוקדקת אלא בנייה של חפצים בעלי משמעות סמלית ורוחנית. המשמעות הפנימית העומדת מאחורי כלי המשכן אמורה לבוא לידי ביטוי בכלים ולשם כך צריך כשרון מיוחד המורכב משתי יכולות: ראשית, היכולת לקלוט את המשמעות הפנימית הרוחנית העמוקה של תכלית בניית המשכן ושנית, יכולת לבטא את הרעיון הרוחני בכלים חומריים. בשביל זה צריך את השילוב בין השניים. הלב מביע את החיבור הפנימי אל המעשה: נדיב הלב מביא את התרומה מתוך רצון פנימי וחכם הלב עושה את המלאכה מתוך היקשרות פנימית ורוחנית למעשה האל. (מקור)

?Why not both(פונטביט)

עשייה ולימוד מתוך הוויה

איפה זה יכול לפגוש אותנו בחיי היומיום? כמעט בכל מקום!

קחו למשל את הקריירה- אנחנו יכולים להיות במקום טוב בקריירה שלנו: עבודה טובה, מכניסה יפה, התקדמנו בסולם הארגוני, מובילים תהליכים ארגוניים, מנהלים עובדים, מעריכים אותנו, יש לנו מיומנויות נהדרות שפיתחנו במשך השנים. המוח, החשיבה, הרציונל, האנליטי – הכל עבד כמו שצריך. אבל קורים מצבים בהם הלב כבר לא שם ואז מרגישים תקועים. בהתחלה נראה שיש הלימה בין השניים, הכל עובד פיקס. אבל יום אחד, וזה יכול לקרות אחרי שנים אפילו עשורים, פתאום משהו מרגיש לא נכן. הלב לא משקר. משהו בפנים אומר לך שחסר שם משהו. והחוסר הזה, מייצר למעשה קונפליקט בין שני החלקים שמנהלים אותנו.

רוצים עוד דוגמה? יאללה נלך על ההורות! ניקח סיטואציה שכיחה למדי: יושב לו אבא, השעה שעת בין ערביים, מחזיק את התינוק הנקי אחרי האמבטיה, התינוק רגוע. אבא מרים את התינוק על חזהו, נושם את הריח הייחודי והממכר, זה שמשכיח את תלאות היום ומנקה מחשבות, ולאט לאט כף היד מתחילה ללטף את גבו של התינוק הרך. וכל לטיפה מרגיעה את התינוק יותר ויותר עד שהוא נכנס למצב של שינה מתוקה… איזה כייף! אושר גדול! למחרת האושר חוזר על עצמו… ופתאום מתחילות להתגנב לראשו של האב המאושר כל מיני מחשבות זדוניות שמאיימות לפרק את ההרמוניה – רגע, מה יהיה אם הוא יתרגל? הרי לא יתכן שארדים אותו על הידיים בכל פעם שירצה לישון… הוא חיבת ללמוד להירדם בכוחות עצמו.. שוב קונפליקט בין שני חלקים. נמשיך ? נראה לי שהבנתם.

כל עוד המוח והלב מאוחדים הכל סבבה. אבל כשכל אחד מושך לצד שלו, ונותן את הפייט הכי טוב שלו, אנחנו בבעיה. שניהם צודקים. לשניהם טיעונים הגיוניים. לשניהם כוונות חיוביות לגבינו. שניהם רוצים בשבילנו את הכי טוב שיש.

מה עושים?!

מנהלים את הקונפליקט כמובן! יופי יואב… איך? אה.. זה פשוט!

בודקים מה הכוונה החיובית של כל חלק ומייצרים חזון משותף להגשמה !
בואו ניקח את הדוגמה של האבא: הלב אומר "אני רוצה להיות אתו, ללטף, לגעת, להרגיש, לאהוב". הראש אומר – "אני אבא אני צריך לחנך", "לתת לילד כלים להתמודד בעולם" "שלא יהיה מפונק". כדי לפתור את הקונפליקט שבין הכוונה של הלב – לאהוב לבין של הראש – לתת כלים נשאל את עצמנו שאלה פשוטה:
באיזו דרך עלי לפעול כך שגם אעניק אהבה לילד שלי וגם אתן לו כלים? כשזו דרך ההסתכלות שלי נפתחת מניפה ענפה של אפשרויות בחירה. זה כבר לא קונפליקט.

אמרתי לכם שזה פשוט?

תזכרו- כשאתה עושה משהו שגם מחובר לראש, לשכל ולרציונל וגם מחובר ללב, לפנימיות ולנשמה – נוצרת הוויה שלמה.