רצון וכוונה זה נחמד. רק מעשים ממשיים ישנו את ההוויה שלך כלפי חוץ, ואז המסר שלך יופץ ברבים. רק אז יצטרפו כולם. לא לפני.
מי שמכיר אותי שאני תמיד בעשייה. תמיד בלימודים. אף פעם לא עוצר. פה לאט, פה מהר. תמיד בקצב שלי אבל תמיד בתנועה. "אז מתי הקפיצה הבאה שלך?", שואלים אותי. "הנה תיכף אוטוטו. רק אסיים את זה ואת זה ורק שיקרה זה וזה..", אני עונה להם. בהחלט יכול להיות שאחרי כל אלו זה יקרה ובהחלט יכול להיות שאנחנו מדי פעם צריכים עזרה מהסביבה אבל הכוונה, הרצון והעשייה צריכים לבוא מאיתנו. כשמשהו אצלך נפתח לכיוון, האנשים יפנו ויתכווננו אליך. לא לפני. זה הנושא של פרשת השבוע: לא מספיקה כוונה לעשות משהו אלא יש לעשות את זה ממש. מכאן הדברים יבואו מאליהם. כלומר, כשאתה מוכן לפעול למען מטרה (מעבר לכוונה ומעבר למילים), בהוויה שלך, בתוך תוכך הסביבה שלך תתאים את עצמה אליך. דברים יסתדרו מעצמם.
אם זה בנושא הזוגיות, ההורות או האבהות שלי – תמיד הן נחשבו ללא רגילות, נטולות הגדרות וחריגות (במובן הטוב של המילה, כן?). לא משנה איזה קולות הושמעו מסביבי – חלקם מפרגנים וחלקם מלגלגים – אני בחרתי בקו של התעלמות מרעשים ועשייה מתוך אמונה שלמה בדרך וערכים שחשובים לי. אני מיעוט אבל בסוף זה יהפוך למקובל. טיפוס שכזה. בהתחלה מרימים גבות ומעקמים את האף, בסוף אומרים "וואלה". בשנה האחרונה התווסף לכל אלו גם פרויקט של פרשת השבוע. אני מקדיש את כל כולי אליו. החשיפה לה הוא זוכה, עולה משבוע לשבוע. "בסוף זה יתיישב, זה נעשה מהבטן, זה אמיתי, זה אותנטי. לבסוף זה יזכה להכרה ויוביל אותי לעשייה", אני אומר לעצמי.
אאוטינג כזרז לשינוי
29/8, יום ד', 10:30 בבוקר : אני בשיאה של תחרות ריקודים של Just Dance ב-XBOX עם 8 ילדים (2 מתוכם שלי) עליהם שמרתי.
"שלום, מדברת רותי, ואני כתבת של ידיעות מודיעין. אני עוקבת אחרי הבלוג שלך ואחרי הפרופיל שלך בפייסבוק. רציתי לראיין אותך לכתבת שער לעיתון של הסופ"ש. במה תרצה להתמקד?". אז נפגשנו. ראיון שהוקצתה לו שעה ארך לבסוף 3.5 שעות. דיברתי ודיברתי ודיברתי. פרקתי, התכווננתי, דייקתי את עצמי. סגרתי לעצמי כמה פינות. הוצאתי – קבל עם ועדה – רגשות, תחושות ותכנונים שרק מעטי מעט נחשפו אליהם.
לבסוף הכתבה התפרסמה השבת. האאוטינג בא ממנה, מודפס שחור על גבי לבן. עכשיו כשאני כותב את זה, האאוטינג בא ממני האמת. היא רק ציטטה אותי. עזרתי לעצמי, סיפרתי, דיברתי וביטאתי את כל מה ששכב לי בראש במגירות נפשי או את מה שאני עושה בקטן, בשכונה, בין חברים, בין מכרים, בקטנה – והכתבת פשוט הוציאה אותם החוצה. "עכשיו זה רשמי. הנה עזרת לעצמך, עזרתי לך, יאללה תעלה קומה", אומר לי מי שאומר בראש שלי.
על כך בפרשת השבוע: אלוהים מוכן ורוצה לעזור בתנאי שהאדם יושיט יד ויעשה את שלו. כלומר, כשאתה מוכן לפעול למען מטרה (מעבר לכוונה ומעבר למילים) בהוויה שלך – הסביבה תתאים את עצמה אליך. דברים יסתדרו מעצמם.
הברכות והקללות
פרשת השבוע מתארת שני טקסים, אותם יש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ומסוידות (גל-עד), בהר עיבל. השני, הוא מעמד הברכה והקללה. מעמד זה יתקיים על הר גריזים ועיבל (שניהם מעל שכם). מעמד הברכה והקללה כתוב בצורה יוצאת דופן. נשבע שיכולתי לדמיין אותו, עד כדי לחוות אותו.
חצי מהשבטים עומדים על הר עיבל, החצי השני על הר גריזים. בתווך, הכהנים והלווים. 11 נושאים, בהם הקהל צועק פעם אחת בלשון ברוך ופעם נוספת בלשון ארור (כז, יא-כו): עובד עבודה זרה; מזלזל באביו ובאמו; "משגה עוור" – מכשיל אדם בעצה רעה; מטה משפט גר, יתום ואלמנה; שוכב עם אשת אביו, גם כשאינה אמו וכבר אינה נשואה לאביו; שוכב עם בהמה; שוכב עם אחותו; שוכב עם חותנתו; "מכה רעהו בסתר" – מדבר לשון הרע; לוקח שוחד ומפליל את הזכאי; מי שאינו מקיים את התורה ומצוותיה.
קריאת הפסוקים הללו, תיכף לפני שמסתיימת השנה ובעיצומו של חודש אלול, חודש הסליחות – מעמידות בפני האדם אפשרות לצ'ק ליסט (תודה למלאכית הדיוק השבועי: סיגל גריבי), בדיקה פנימית ואישית על הרשימה שלי, מה הבטחתי לעצמי לעשות ולא לעשות השנה, איפה אני עומד ביחס לרשימה הזו? האם עמדתי ביעד? האם יש לי יותר ארור או ברוך? וכמה אני מוכן להרכיב רשימה חדשה לקראת השנה החדשה?
אבל גם אם אני מאוד רוצה להשתפר לקראת השנה המתחדשת, כוונה בלבד אינה מספיקה. אפילו אם הגדלתי והרכבתי רשימה אחת או שתיים, רשימה בפני עצמה אינה מספיקה. לשתיהן רצוי שיתלווה ביצוע.
דברים פרק כ"ח:
(א) וְהָיָ֗ה אִם-שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם…
{ח} יְצַ֨ו יְהֹוָ֤ה אִתְּךָ֙ אֶת-הַבְּרָכָ֔ה בַּֽאֲסָמֶ֕יךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֑ךָ וּבֵ֣רַכְךָ֔ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ:
{יב} יִפְתַּ֣ח יְהֹוָ֣ה | לְ֠ךָ֠ אֶת-אֽוֹצָר֨וֹ הַטּ֜וֹב אֶת-הַשָּׁמַ֗יִם לָתֵ֤ת מְטַֽר-אַרְצְךָ֙ בְּעִתּ֔וֹ וּלְבָרֵ֕ךְ אֵ֖ת כָּל-מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֑ךָ…
{יג} וּנְתָֽנְךָ֙ יְהֹוָ֤ה לְרֹאשׁ֙ וְלֹ֣א לְזָנָ֔ב וְהָיִ֨יתָ֙ רַ֣ק לְמַ֔עְלָה וְלֹ֥א תִֽהְיֶ֖ה לְמָ֑טָּה כִּֽי-תִשְׁמַ֞ע אֶל-מִצְוֹ֣ת | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לִשְׁמֹ֥ר וְלַֽעֲשֽׂוֹת:
פרשנים רבים התייחסו לפסוקים הללו. קו הפרשנות המשותף הוא שאלוהים יוסיף לך ברכות אם וכאשר תעשה בנוסף לשמיעה ולשמירה על המצוות. תראה לי את הכוונה הכנה שלך, תראה לי שאתה מתאמץ ומוכן לצאת מאזור הנוחות שלך ואני אעזור לך. אלוהים ייתן לנו את אוצרו הטוב כשיברך את מעשי ידינו. נהיה לראש ולא לזנב (היי עוד מעט ראש השנה!) אחרי שנשמע, נשמור ונעשה…
יפה במיוחד פרשנותו של הרב ישראל מאיר זיגרביץ' (מעיתון מעריב של השבת) לגבי פסוק ח': הדגש הוא על המילה "באסמך". ניתן להבין את הפסוק גם בלעדיה. הוא מביא סיפור שמוסר ההשכל הוא דומה לזה שמתחנן בפני אלוהים לזכות בלוטו אבל בפועל לא ממלא בכלל. "זה העיקרון. אלוהים מוכן ורוצה לעזור בתנאי שהאדם יושיט יד ויעשה את שלו. אתה תעשה והברכה בוא תבוא. הברכה תבוא משמיים אבל עלינו להכין את האסם".
אז כאמור, כל מה שאני עושה ב-11 שנות ההורות שלי, האבהות שלי וב-21.5 שנות זוגיות שלי – תמיד מכוונות לעשיית טוב, שיח, הכוונה, גישור, פיוס התפתחות, העצמה וגדילה של כל מי שבא איתי במגע. הדרך אותה דרך, באמצעות שיח כן ומכבד ואינטליגנציה רגשית. היא ארוכה אבל היא נכונה. אמשיך ללכת והם יבואו. והנה הם באים. אבל כדי שיבואו אני צריך קודם כל לרצות שיצטרפו אליי. אני צריך למלא לוטו ואז יש סיכוי שאזכה (אהמ אהמ אלוהים, "מחיר למשתכן", לטיפולך המסור אודה). אני צריך להושיט את היד וישיטו לי חזרה. אני צריך להכין את האסם ואלוהים כבר יוריד בו גשמים.
אז הנה אני מוכן. זה קורה ברגעים אלו ממש. מי בא?
תחתית החבית 