“דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת “צו” – *איך להכניס קצת פלפל לחיים השגרתיים שלנו?*

החיים והעבודה יכולים לפעמים להיות שגרתיים מדי ומשעממים. דרוש לנו אלמנט נוסף, על מנת לצקת לתוכם משמעות.

פרשת "צו" מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון הוא המשך ציווי הקורבנות מפרשת "ויקרא", אבל הפעם ההנחיות לא מיועדות לבני ישראל אלא לאהרון ושאר הכהנים.
החלק השני של הפרשה מתאר את ימי המילואים של הכהנים. בכל יום פורק המשכן והוקם מחדש, הכוהנים לבשו ופשטו את בגדיהם, נמשחו בשמן והקורבנות הוקרבו.

ויקרא, פרק ח:

לג: וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם:
לד: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהוָֹה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:
לה וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָֹה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:

בשבעת ימי המילואים, שימש משה בתפקיד הכהן הגדול, ולא אהרון ובניו. הם היו זקוקים לאותם 7 ימים הכנה כדי שיוכלו לשמש כהנים בפועל, במשכן. משה לא היה זקוק לזה, אולי משום שאת הקדושה שלו קיבל בהר סיני, הכנתו את המזבח מהפרשות הקומדמות וגם הכנתו הנפשית, עליה כתבתי בשבוע שעבר. ביום השמיני, הכהונה הועברה חזרה ממשה לאהרון וכל אחד חזר לתפקידו הראשוני: משה – נביא (המקבל מסרים מאלוהים ומעביר אותם לעם) ואהרון – כהן (העוסק בעבודת המשכן).

איחוד זהויות

תפקיד הכהן הוא לבצע את העבודה בדייקנות, "כמו בספר". עבודתו מאופיינת בשגרה, התמדה ומחויבות לביצוע העבודה בצורה תקינה. על הכהן להיות אדם יסודי, מסודר וקפדן.
תפקיד הנביא הוא להביא מסרים מהאל לעם. מסריו נמסרים בתשוקה ותפקידו הוא הובלה לשינוי. על הנביא להיות אדם סוחף וכריזמטי, עליו להכניס משמעות רוחנית לחיי העם ולפולחן הדתי.

חלוקת התפקידים בין משה לאהרון, קיימת כבר מימי מצרים ופרעה אז נשאלת השאלה מדוע היה צורך במשה כממלא מקום הכהן ולא אהרון? בפרשנות מעניינת שקראתי, מוסבר כי בדיוק בשל חלוקה זו בין תפקיד הכהן ותפקיד הנביא, היה זה הכרחי שדווקא משה ישמש ככהן בימי המילואים. היה צורך בגדול הנביאים שיצית אש, אמונה ונדבך רוחני בעבודת האל, בדיוק עכשיו בטקס שיהווה את חנוכת המשכן. אחר כך, תפקידים אלו התפצלו חזרה, ואהרון החליף את משה בתפקיד הכהן, תוך שימור הרוחניות והקדושה שמשה נסך בתפקיד. משה איחד, ולו ל-7 ימים, בין שני התפקידים.

Aron de Chavez: משה ואהרון עם 10 הדיברות מתוך: וויקיפדיה

להכניס קצת פלפל לחיים

התשובה לשאלה שבכותרת הפוסט היא: הוסיפו כפית גדושה של "נביא" לתבנית "הכהן" שלכם. אסביר:

בחיי היום יום, רצוי שכל אחד יוסיף למימד ה"כהן" שבחייו (עבודה קפדנית, שגרתית, נהלים, פעולות סטטיות, המבוצעות כמעט אוטומטי, חיצוניות), גם את מימד ה"נביא" (תשוקה פנימית, ביצוע פעולות מהבטן, ביטוי של ה"אני העצמי" שלנו).

הדבר נכון לעולם העבודה – לצד העבודה המשרדית שיכולה להיות משעממת, סזיפית, חוזרת על עצמה, שוב ושוב, יום אחרי יום, מומלץ להכניס "פלפל" (חריף כמובן) לעשייה על מנת לא להישחק. הפלפל יכול לבוא בדמות של ביטוי ויציקת העצמי שלכם – הייחודיות שיש רק לך ולך – אל תוך התפקיד (טוב בעצם זה מאסט). אפשר גם בדמות של צבעים במשרד, שולחן עבודה שנראה קצת אחרת (תסדרו אותו למען השם!). נדרשת גם יצירתיות שתהפוך את העבודה לקצת יותר חיה וזורמת: שינוי וריענון נהלים, שינוי במסגרת התפקיד או בסמכויות שלכם. עובד במכירות ונמצא כל היום בדרכים ואתה שחוק? אפשר בין לקוח ללקוח לעשות הפסקה בים, להתיישב בגינה ציבורית ולשבת על ספסל ולו לכמה דקות.

הדבר נכון שבעתיים בעולם הפרטי שלנו – מטלות הבית, גידול ילדים, חוגים, הסעות ושאר מנהלות – יכולות אם הזמן להפוך לעול על כתפינו. גם פה דרוש פלפל חריף. מנקים את הבית? שימו מוזיקה פול ווליום! שתפו את הילדים בניקיון של הבית. תבקשו מהילד לנקות את המזנון (דרושה חבילת מגבונים שלמה!. תהיו בטוחים שהוא יהיה שם לפחות שעה). שוטפים את הבית? תרקדו עם המגב. אם רק אתם ההורים בבית (והילדים אישפהו) אפשר לשדרג את השטיפה בבגדים מינימליים (מה יש, ביקשתם פלפל, לא?). הסעות בע"מ? זו הזדמנות מצוינת לשוחח עם הילדים או לשיר. מקלחות? אם הילדים קטנים, תשחקו פיראטים. אתם עם הטוש אז בטוח תנצחו. נכון יש המון מטלות וזה מעייף, אבל אנחנו ה-הורים, כדאי שנאהב את מה שזה דורש מאיתנו (כולל כל החלקים שאולי פחות נעימים לנו). זה זמן שלא חוזר ועוד נתגעגע לימים האלה. איזה כיף לנו, לא ככה?

התלהבות תהווה חלק מהפעולות האלה כאשר לא נתפוס את המטלות כעול אלא באמת כחלק מהזהות שלנו. לא מהתפקיד, מהזהות.