“דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת “במדבר” – *על הצורך בייחודיות ושייכות*

בני ישראל עורכים מפקד ראשון ומוקם צבא, חילות ומחנות. לכל מחנה דגל משלו. האם בשלב כל כך מוקדם של היווצרות של עם, כדאי ליצור קבוצות שונות ונבדלות?

השבוע אנחנו מתחילים חומש חדש: במדבר, הרביעי במספר ומתוארים בו אירועים רבים שקרו לבני ישראל במדבר סיני. בסיום החומש, בני ישראל יחנו אל מול מבואות יריחו לפני כניסתם לארץ. הנושא העיקרי בפרשת במדבר הוא מפקד השבטים וסידורם במחנות. השבט היחידי שאינו נמנה עם המחנות, הוא שבט לוי שתפקידם לשמור ולעבוד במשכן. אוהל מועד נמצא במרכז וסביבו הלויים, וסביבם השבטים בארבע קבוצות שבכל אחת שלושה שבטים.

במדבר, פרק ב:

ב:אִ֣ישׁ עַל-דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַֽחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מִנֶּ֕גֶד סָבִ֥יב לְאֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד יַֽחֲנֽוּ:

כל שבט מסודר בקבוצה ולכל שבט דגל, ציור וצבע ייחודי. פסוק זה משך את תשומת הלב שלי במהלך כל השבוע. הדמיון למצעד הדגלים בהר הרצל ביום העצמאות קופץ מיד. לאחר מכן, חשבתי על כור היתוך בארץ או על גישת "הורות כמעשה נסים" בדגש על אחת הבקשות ועל יצירת חזון. ואחרון, חשיבות סדר וארגון. בסופו של דבר הלכתי לכיוון אחר אבל אני כבר מרגיש שאני אזכיר את כולם, בדרך זו או אחרת.

בואו נתחיל…

כדי להגיע לערך השבועי, הייתי צריך לעבור תהליך של שאלות, שיחות, מקורות וכמובן דיוק עצמי בידי המהמנת שלי (לא טעות כתיב). ביניהן:
מדוע היה צורך לחלק את העם למחנות? הרי אנחנו עם אחד. מדוע היה צורך בהפרדה ומה בדיוק היא מעניקה לבני אותו שבט? הרי בהפרדה יש משהו מבדיל, מרחיק ומנתק בין חברי הקבוצה והרי אנחנו נמצאים בשלבים הראשוניים של בניית אומה, גטאות לא נראים לי הדרך המועדפת לבניית אומה…

האם ההפרדה למחנות ע"פ שבטים מאפשרת פיתוח ייחודיות ולכידות קבוצתית? האם זה יכול להוביל גם לתחרות ויריבות, אם בתוך המחנה ואם בין מחנות? מה הייחודיות והנבדלות הזו מעניקה לאדם, לקבוצה? עד כמה נכון לטפח אותה? האם יש שלב שבו היא הופכת לדבר מסוכן? האם היא קשורה לערך אחר? ואם כן, מה הקשר הסימביוטי ביניהם?

תרגיל בדמיון מודרך: תקראו שוב את הפסוק, נסו לדמיין אותו. מה אתם רואים? אני רואה את הדגלנים ברחבת הר הרצל ובידיהם דגלים. כל דגל בצבע אחר ואפילו לכל שבט ומחנה יש לוגו ייחודי. מה אתם שומעים? אני שומע שופרות, חצוצרות, סוסים (היו?), המון מדבר, מארגן ומתארגן. מה אתם מרגישים? אני מרגיש תכונה, התרגשות מהקמת צבא עברי ראשון לקראת כניסה תיכף (בסוף החומש) לארץ ישראל. אני מרגיש שכל מחנה מרגיש את הייחודיות שלו. הם עומדים זקופים, ראש מורם, חזה מתוח. הם בעיצומו של מפקד אוכלוסין.

צרכים, צרכים,  צרכים

לכל דבר שאנחנו עושים יש סיבה או צורך שעומד מאחורי ההתנהגות שלנו. ע"פ מפת הצרכים של טוני רובינס, הצרכים הם בטחון, גיוון, אהבה וגם ייחודיות ושייכות. אני רוצה לדבר על השניים האחרונים.

ייחודיות: זהו ערך שרבים מאיתנו מתביישים בו, לא רוצים להציג אותו למרכז הבמה כי "לא נעים" ולצערי לא מקבל את המקום הייחודי לו הוא ראוי בחיי היומיום. אבל מהי ייחודיות? למה חשוב שלכל שבט יש דגל, צבע, המנון (?), שירים ושאר מאפיינים ייחודיים משלו? אני חושב שכאשר מחולקים לקבוצה, היכולת של הפרט לבוא לידי ביטוי תהיה גבוהה יותר מאשר כיחיד בהמון רב. אנשים מרגישים בנוח ובביטחון כאשר הם רואים משהו הדומה להם, עם מאפיינים ותחביבים דומים לשלו. הרצון להיות ייחודי היא הוויה אבל קודם כל בקשה, בעיקר מהילדים אלינו ההורים.

ע"פ גישת הורות כמעשה נסים, (הנה דיברת על הגישה) בעצם הבקשה והצורך בייחודיות, הילד שואל בעצם:

האם אני נדיר ומיוחד וראוי להתפעלות מעצם קיומי? ילד מגיע לעולם עם ידיעה ברורה שהוא יחיד, מיוחד ונדיר ובקשתו היא שנראה אותו ככזה בצורה יומיומית ולא כמשהו מובן מאליו. זה יאפשר לו לפרוח ולשגשג מבלי צורך להוכיח את ערכו, ללא קשר להישגיו, לא למידת ההשתלבות שלו, ללא קשר לעמידה בציפיות ההורים או החברה. התפעלות מעצם היותו.

מבחינתי ייחודיות היא אור זוהר

שייכות: אני חושב שהערך הזה אפילו עוד יותר עמוק מזה של הייחודיות. ברובד העמוק ביותר, יש לנו צורך עז להיות ולהרגיש שייכים. לא להרגיש מחוץ למחנה. אנחנו רוצים להשתייך בקבוצה. השייכות נותנת לנו משמעות. נותנת ביטוי למרכיבים האישיותיים הייחודיים שבכל אחד מאיתנו. כחבר הקבוצה, יש לי איפה להביא לידי ביטוי את הייחודיות שלי. ישנו סיכוי גבוה יותר שכמו האמת, הייחודיות תהיה לא רק מודעת אלא גם תראה ולא תישאר רק כחלק אישיותי בי שלא הבאתי לידי ביטוי.

בפסוק השייכות היא אוהל מועד. בחיים, השייכות יכולה להיות המשפחה למשל, בדגש על רעיון משותף, חזון משפחתי.

אני מהההההיוחד

ולתשובות שהגעתי אליהן בסופו של תהליך: אם כך, החלוקה למחנה יצרה קודם כל סדר וארגון. העם מונה מאות אלפי אנשים, זה מובן. ההפרדה נתנה ביטוי לצורך האנושי בייחודיות. ההפרדה מבדילה אותנו מהקבוצה השנייה אולם היא נותנת ביטוי והגשמה לכל קבוצה וקבוצה ואינה מבטלת את כולן תחת רעיון אחד מרכזי (הנה דיברתי על כור ההיתוך). ביטוי עצמי ייחודי לקבוצה מסוימת יכולה לתת מקום לכל חברי הקבוצה וביטוי לייחודיות של כל חבר וחברה. היא אכן יכולה ליצור תחרות בין חברי הקבוצה ואל מול הקבוצה השנייה – משהו כמו "קנאת סופרים תרבה חכמה".

שאלתי קודם לכן עד כמה נכון לטפח אותה? ובכן עד אין סוף, כמעט. האם יש שלב שבו היא הופכת לדבר מסוכן? כן, כאשר הייחודיות גוברת על השייכות. כאשר הייחודיות שלי פוגעת וגורמת לנו לשכוח את הערך המשותף, לחזון סביבו אנחנו מתכנסים ומתחברים ומתחיל לגרום לפירוד ולמחיצות, לשנאה.

אנחנו רואים בפסוק הבדלה וייחודיות קבוצתית כשכולם מתאחדים סביב רעיון משותף אחד – אוהל מועד. כאשר כל השבטים עומדים אל מול אוהל מועד ואוהל ועד חשוב יותר מהייחודיות של כל שבט ושבט – יש לנו עם.

כאשר הדגל והייחודיות של השבט גדולה יותר מאוהל מועד – אנחנו מתחילים להתדרדר לאזור שלילי, למחיצות, לגטאות, לפירוד שקשה יהיה לחבר ביניהם בעתיד. 

ועכשיו עולה לי תמונה בראש: ייחודיות של כל פרט במשפחה (דגל וצבע), כשהילדים סביב המנהיגים של המשפחה ההורים (הלוויים) וכולם מתכנסים וחונים אל מול חזון משפחתי (אוהל מועד).

מוזמנים לדמיין גם אתם…