מה בין שמיעה, הקשבה והאזנה? ואיך ההורים שלנו שוב קשורים לכל הסיפור? שימו אוזניות ובואו נתחיל לשמוע, להקשיב ולהאזין. יש שיר בסוף.
בפרשת השבוע משה נפרד מעם ישראל בשירה, "שירת האזינו", העתידה להיות עדות לעם ישראל על העתיד לבוא בדורות הבאים. השירה מתארת את המחזור ההיסטורי של עם ישראל: נחלה בא"י, חטא, גלות וגאולה.
דברים פרק-לב
{א} הַֽאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַֽאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי-פִֽי:
{ב} יַֽעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי-דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי-עֵֽשֶׂב:
{ג} כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵֽאלֹהֵֽינוּ:
{מו} וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָ֨ל-הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם…
{מז} כִּ֠י לֹֽא-דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי-ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם…
השירה לא קלה לקריאה, הן משום השפה הלירית המאוד גבוהה שלה והן משום התיאורים הלא מעודנים הכתובים בה. אם נתבונן עליה ממבט על נשים לב, אם נרצה, שהיא מדברת אל הכלל אבל גם מדברת אל כל אחד מאתנו כפרט במסר המתממשק עם מה שכתבתי בשבוע שעבר (התכוננות לשנה החדשה ב-4 שלבים): הפקת לקחים מהמעשים שלנו, שינוי כיוון, ראיית המציאות במשקפיים חדשות ועשייה אחרת, שונה. משה אומר באמצעות השירה הזאת שבני ישראל ילמדו מהמעשים שנעשו ולא יחזרו עליהם, אלא ייטיבו מעשיהם מכאן והלאה.
איך נדע שמה שאנחנו עושים מתאים לנו ולא נגיע לשנה הבאה עם חרטות, אכזבות וביקורת על השנה שחלפה? זה יתאפשר אחרי מהלך של "תשובה" פנימית, האזנה פנימית שלאחריה תבוא ההתחייבות שלא נחזור לדרכנו הקודמת.
לפני שנבין מה זה אומר בדיוק להאזין, שימו לב מי העדים לשירה: השמיים והארץ ומדוע? כדי לומר ששניהם קבועים. אם נזרע זרע חיטה, תצא לנו חיטה. תמיד. והשמש? לעולם תזרח מהמזרח ותשקע במערב. לשמיים ולארץ אין אפשרות בחירה. לאדם כן.
משה מעוניין להעביר מסר ושייקלט לכן הוא מבקש להאזין, לשמוע ולהשתמש בלב. מכירים את המשפט הזה כשהילדים מספרים לנו סיפור ואנחנו באמצע משהו: "אבא אתה שומע?", "…כן, כן, אני שומע…". שומע אבל לא באמת מקשיב. רגע, הקשבה והאזנה זה אותו דבר? בואו נבדוק:
שמיעה: קליטת צלילים באמצעות האוזניים
הקשבה: האזנה בתשומת לב, התרכזות בנאמר
האזנה: הקשבה בתשומת לב
אם רק שמעתי מה שהילד שלי או אשתי סיפרו לי הרגע, אוכל לחזור על כמה מילים שנשארו בתיבת הזיכרון לטווח קצר שבמוח. "אתה מקשיב לי בכלל?", תיכף ייזרק לחלל האוויר… "בטח! מה זאת אומרת? אמרת ש…אה…אה…מה אמרת?". לפני שהכפכף עף לכיוונך, רצוי שתעצור רגע מכל עיסוקך ותתמקד במה שהיא רוצה לומר לך. תסתכל לה בעיניים (זה עוזר לשמיעה, נשבע) ותקשיב לה. ברגע שאני מפוקס בה ובסיפור, אני מקשיב. אז אשמע, אבין את העלילה ואוכל לספר את מה שסופר, אבל זה לא מספיק להקשבה. הקשבה מכילה בתוכה הבנה, אמפתיה לדברי האחר. רוצה לומר, אני איתך בסיפור. הלב שלי *איתך*. נשמע יפה ומהמם אבל עדיין אין זו האזנה או הקשבה מלאה. מהי האזנה באמת מצאתי בפרשנות הזו של מוטי לקסמן: האזנה מלאה היא כאשר המאזין מקשיב גם לעצמו. פה הלב איתי והלב לא משקר אף פעם.
כלומר, לא רק לשמוע את הסיפור ולהבין את הרגשות והמצב הרגשי של המספר אלא מברר עם עצמי מה משמעות הדברים הנשמעים לי, האם, איך וכמה אני יכול לקחת מזה לחיים שלי. מה אני לוקח מהסיפור הזה? איפה הסיפור הזה פוגש אותי? האם הזדהיתי איתו? למה כן/לא? הסיפור הפריע לי? הקפיץ אותי? עצבן אותי? מה זה אומר עליי בעצם? מה אני למד מזה? ואיך אני יכול לצמוח ולהתפתח מזה?
האזנה נקייה Corey Blaz
הזכות והחובה לשאול
{ז} שני זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר-וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֨יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ:
עוד פרשה אחת, והפרויקט שלקחתי על עצמי לפני שנה, מסתיים. פרשנות אישית לספר התורה. פרשנים טוענים כי משה ביאר לישראל את התורה בשבעים לשון ומכאן אני משער האימרה: 70 פנים לתורה. שבעים הלשונות מייצגות שבעים תרבויות. משה רצה לומר לעם ישראל, שלתורה יש מה להגיד לכל תרבות ותרבות. כוונת הפרשנים הייתה לציין את הכלל של אור לגויים וזה אבל אני מעוניים לקחת את זה לאדם הפרטי, פנימה לחברה. 70 פנים לתורה, כ-70 דעות, 70 זרמים. לתורה יש תשובה לכל אומה ולכל תרבות, לכל פרט, אם רק ירצה למצוא אותה שם.
על פסוק זה נהג יצחק מאיר אלתר (הרי”ם) לומר, שכל דור צריך להתאים את התורה לתקופה שלו, להוציא ממנה את היסודות החשובים והנחוצים להתמודדויות השונות של אותו דור, וכי זהו תפקידו של הצדיק שבכל דור. ואני מוסיף כי זה תפקידו של כל אדם (לא רק יהודי אגב). יודעים מה? לא תפקיד אלא אפשרות, בחירה, מתוך כוונה חיובית, אהבה, קירוב, ואגב התקפת נגד ותשובה ניצחת לכל "הדתה".
בשביל זה יש צורך כאמור לרצות לפנות אל ארון הספרים היהודי. לא לתת לו להעלות אבק בספרייה. מרגע שפותחים את הספר, קשה עד בלתי אפשרי לצקת דברים ותוכן ללא הפרשנויות האינסופיות הקיימות. כלומר לפנות לקודמים לפני ("אביך, זקניך") ולשאול שאלות. מה מהכוונה פה? ומה רצו לומר שם? למה זה אמר ולא מישהו אחר? מה האינטרס של כל צד? מה המניע הגלוי והסמוי? ומה שאני הכי אוהב: מה אני מזקק מכל הפשט והדרש. בשבילי. לחיים שלי. האם זה אומר שזו תורה מסיני (חחח) לא ולא אבל בהחלט אני יכול לאמץ את הרעיון הכללי או אפילו פסיק אחד בלבד וממנו לפתח את מה שאני רוצה לומר.
נקודה זו מתקשרת נפלא אם מה שרציתי לומר גם לפני כן – לשאול שאלות, להתייעץ עם בעלי ניסיון ובעלי מקצוע או עם חבר/ה .כל אדם. זה ייתן לנו זווית אחרת שבוודאות לא חשבנו עליה. להם הניסיון, הם היו שם. רצוי שתחווה בעצמך את הבחירות שלך אבל יש לזכור שתמיד ניתן לפנות אליהם, הם עברו דבר או שניים בחייהם. הם לאו דווקא צודקים אבל תמיד מנחמת העובדה שיש את מי לשאול. זה גורם מרגיע ומייצב. יהיה לי עם מי להתייעץ במידה ואני נתקע. במידה ולא מצאתי את התשובות בעצמי. במידה ואני זקוק למישהו שידייק את כל הבליל בראש שלי.
ונמשיך בלהטיל ספק, לחקור, לבדוק, להעמיק, לברר, לשים סימן שאלה בכל נקודה, לא לצאת בהצהרות ואז להבין שלא ניתן לעמוד מהן, לעשות שיח עומק, לערוך התבוננות פנימית וסביבתית, להקשיב למה שמציאות מנסה לומר לי, להקשיב לתגובות שזה מעורר בי, להבין מדוע זה קורה ומה זה אומר עלי, מה עלי לשנות, האם הבחירות שאני עושה באמת בחירות שלי או אולי אלו קולות של מישהו אחר. במקרה שלי, קריאה, חשיבה, ניתוח וכתיבה של פרשות השבוע – דייקו את הקול שלי.
הכתיבה מטהרת Dariusz Sankowski
ככל שנהיה אמיתיים יותר, כנים יותר, מחוברים, קשובים ומוכווני האזנה לעצמנו ולא לפחדים שלנו ונדע לגשת ולזקק מכל טקסט/אמרה/תגובה/התרחשות את מה שהיא באה ללמד אותנו על עצמנו – כך תשרור האזנה מלאה ומשמעותית בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין הסביבה שלנו ואז ההאזנה תהיה באמת מלאה ומשמעותית עבור כולם.
שנה טובה וגמר חתימה טובה.
ולסיום, שיר שמאגד בתוכו את כל מה שכתבתי (תודה לסגיל גריבי על יכולתה המופלאה לדייק שיר לכל מסר). האזנה מועילה!
תחתית החבית 