“דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת "ואתחנן" – *חולשה היא עוצמה*

משה מתחנן בפני אלוהים לבטל את עונש אי הכניסה לא"י. אלוהים מגלגל אותו במכל המדרגות. מי חזק ומי חלש כאן בדיוק?

בפרשת השבוע, משה ממשיך לשאת נאום לעם. הוא מספר להם על תחינתו מאלוהים שייתן לו להיכנס לארץ. משה מזכיר לבני ישראל את מעמד הר סיני, רומז על הגלות (כי אחרי הכניסה לארץ העם יאבד את דרכו והתמדתו), משה חוזר על 10 הדברות ולבסוף משה נושא את תפילת שמע המפורסמת ("שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד").

כאמור, שם הפרשה הנה על שם תחינתו של משה מאלוהים שייתן לו להיכנס לארץ. כזכור, לאחר חטא מי המריבה, אלוהים מעניש את אהרון ומשה שלא ייכנסו לארץ. ובדיוק כך מספר משה לבני ישראל:

דברים, פרק ג':

{כג}: וָֽאֶתְחַנַּ֖ן אֶל-יְהֹוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר:
{כד} אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֨וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת-עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת-גָּדְלְךָ֔ וְאֶת-יָֽדְךָ֖ הַֽחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי-אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יַֽעֲשֶׂ֥ה כְמַֽעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבֽוּרֹתֶֽךָ:
{כה} אֶעְבְּרָה-נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן:
{כו} וַיִּתְעַבֵּ֨ר יְהֹוָ֥ה בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֵלַי֙ רַב-לָ֔ךְ אַל-תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה:

מה ששבה את ליבי היה האומץ, הפשטות והמוכנות להציג חולשה בפני העם "ואתחנן".

אני משתמש במילה "חולשה" מאחר ולרוב פעולה מסוג זה נתפסת ככזו. אני רואה את זה דווקא כנקודת חוזק, כעוצמה, כביטוי לגמישות. במילה אחת: מעלה. אדם חלש דווקא היה מסתתר מאחורי אמירה, מעשה מסוים, מסך עשן שיסתיר את הבושב המלווה בפעולה. יש כוח ועוצמה מיוחדת בהבעת חולשה, בטח כשהיא באה מגבר ומנהיג. משה אינו מתבייש לספר לעם שהוא התחנן בפני אלוהים שייתן לו להיכנס לארץ. לא ביקש, לא דרש, לא שאל – פשוט התחנן. אפשר לראות כאן שמשה, בצורה מעוררת הערצה, פשוט מתערטל.

כדאי לשים לב שעד אותו רגע, משה ביקש מספר רב של פעמים מאלוהים לשנות רוע גזרה מסוימת וכולן התקבלו אז מדוע הפעם המצב שונה? ההבדל הוא שהתחינה בעבר נגעה בצורך ציבורי ומשה נענה בחיוב אולם הפעם בתחינה זו הוא מבקש לענות על צורך אישי ועל כך לא נענה. לא נענה? אפשר להגיד פשוט שאלוהים סתם לו את הפה באמצע דבריו. אלוהים אוסר על משה רבנו להמשיך להתפלל על כניסתו לארץ. ונשאלת השאלה: מעבר לדחיית הבקשה, למה אלוהים מונע ממשה להמשיך לשפוך את לבו? התשובה מעניינת. כאשר אלוהים הודיע למשה על העונש שנגזר עליו לפני כמה פרשות, לא כתוב על ניסיונו של משה לבטל את הגזרה . כאן בספר דברים משה מספר לנו את אחורי הקלעים, בדיעבד. פרשנויות רבות מציגות את אותה אסטרטגיה גם במעמד ים סוף. אלוהים אומר למשה: מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ! [שמות י"ד ט"ו] בעוד לא היה רשום שפנה אליו בכלל. אנחנו יודעים על הצעקה רק בדיעבד, מתוך דברי הגערה של הקב"ה. דחיית בקשתו של משה היא יותר מסירוב. כלומר, גם בים סוף כשצעק וגם כאן כאשר הוא מבקש להיכנס לארץ – הבקשות או הצעקות מוגשות כאדם פרטי ולזה אלוהים לא מוכן. יש לזכור שמההתחלה משה לא רצה את התפקיד ומספר פעמים כאילו ניסה להוריד מעצמו את עול ההנהגה. משה רבנו ייאלץ להישאר "משה רבנו" עד יומו האחרון. מאותו יום שקיבל את ההנהגה אלוהים לא מוכן לשמוע ממשה על התנערות מהתפקיד.

הבאסה בלהנהיג

זה אחד החסרונות בלהיות מנהיג, קשה לחזור להיות אדם "רגיל". על מנת להצליח לחיות עם הניגוד הזה, משה מביא לידי ביטוי את הגמישות הידועה שלו. הגמישות שלו באה לידי ביטוי לאחר כל החטאים של בני ישראל, כאשר אלוהים מתעצבן ומאיים לכלות את העם ומשה – עם כל הקושי בהנהגה והעבודה שהוא ממש לא רוצה את התפקיד – בכל פעם היה הגורם המפייס, המרגיע, החושב אחרת, זה שמציע אפשרויות נוספות. משה גם היה זה שהסכים לקבל את עצתו של יתרו למנות תחתיו תתי מנהיגים. משה נע ונד בין העול והעוז שבהנהגה לחולשה בלהגיד "זהו, עייפתי". אני מזהה אולי שמעצם התנהגות זו הוא חוזר להיות משה רועה הצאן הפשוט, העניו, זה שממש לא מבין איך אלוהים בחר בו להוציא את בני ישראל ממצרים. משה מבקש מאלוהים בעצם להיכנס לארץ ישראל כאדם מן השורה, אֶעְבְּרָה-נָּ֗א.

מה יקרה אם לא נגלה חולשה ולא נבקש עזרה?

מה רע בלהסתדר לבד? אולי כדאי לשדר עוצמה? זה תפקידו של מנהיג/הורה לא? הבעיה בזה שמנהיג/הורה יגיד "אני חזק" במקומות בהם הוא מרגיש קושי |(מבלי לתת להם מקום) – יוביל למצב בו בעצם הוא לא ייתן ביטוי לקשת ולמגוון הרגשות שלו. הוא ידחיק אותן וזה יכול להוביל אותנו למקומות ממש לא טובים. עד כמה? קחו למשל את הפוסט הפשוט נפלא של חני בורשטיין: שם היא כותבת ש:

"לכולנו יש את המקום הפנימי הזה הפגיע והחלש, שככל שאנחנו מנסים להסתיר אותו, לשדר כאילו הוא לא מפעיל אותנו – אנחנו מונעים מעצמנו את היכולת להתחבר באמת לסובבים אותנו. אנחנו נועלים את עצמנו בחיים של בדידות וחוסר שייכות. חיים שבהם החור השחור הפנימי הולך וגדל. על מנת להבטיח את זה שירצו אותי – אני משנה את מה שמנהל אות מ"תאהבו אותי" ל"תצטרכו אותי". אני מתחיל לחפש דרך בה הסביבה תצטרך אותי ואז ברור לי שירצו אותי ולא יזרקו אותי. כאן אני מתחיל לפתח תדמית. על מנת שיצטרכו אותי אני חייב להיות בשליטה.
אני לא יכול להביע את רגש הכאב שאני חווה למול החסר שלי באהבה שלא מקבל מענה. אני קושר הבעת רגשות עם חולשה ועל מנת לוודא שהרגשות לא יציפו אותי ויפרצו החוצה אני עוטה על עצמי מסכה של חשיבות עצמית. אני שם על עצמי את החשיבות העצמית, אני תמיד חזק, לא מאפשר לאנשים להתקרב אלי באמת ולגעת בפצעים הכואבים שלי ולאט לאט בונה סביב הלב שלי חומה. אני מגיע למצב שבו אני לא מסוגל להראות חולשה אם אני לא בטוח במאה אחוז שאוהבים אותי. וגם כשאני רוצה כבר לפתוח את הלב ולחלוק את הכאב שלי, אני כלוא בכלא שעטיתי על עצמי". (הדגשה שלי, כהרגלי)

בום! וואו. בוקס בבטן. להגיד כאן אין לי מילים להביע את מה שאני מרגיש עכשיו זה יהיה לסתור את עצמי אבל קצרה היריעה ולכן אני חייב לשתף שזה נוגע לי במקום הכי עמוק שיש, לי ולסובבים אותי. אני לא יכול לפרט.

מה עושים במצבים כאלה? את זה תוכלו לקרוא כאן. אני מציע פשוט לדבר, לדבר, לדבר. ואם כבר לדבר אז להביע מגוון רחב יותר של מילים שיביעו את מה שאנחנו מרגישים. לא רק "כיף, סבבה, באסה, בא לי למות" אלא מילים יותר מדויקות. הנה למשל קשת רגשות שמצאתי בגוגל:

אפשר גם משהו שקצת יהיה יותר מובן:

לסיכום, אני רואה בפרשה הזו עוצמה עילאית של משה להביע רגשות, להביע את החולשה שלו, וכן לחשוף את המשה הפרטי ממשה רבינו. אני בן אדם בסה"כ. כן, ביקשתי גם משהו לעצמי – להיכנס לא"י. המעט שיכולתי לבקש על מעל 40 שנות מנהיגות. התחננתי בפני האל ולא נעניתי. מילוי הבקשה לא משנה את העוצמה שמעצם הבקשה.
גם אם יקבלו את בקשתו או לא, משה הביע נוכחות, נתן לעצמו מקום וביטוי וחזר להיות רועה הצאן, אבל הפעם לא של עדר, לא של עם ישראל, אלא רועה של עצמו.