“דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת "דברים" – *אנחנו הסופרים של סיפור החיים שלנו*

קחו דף ועט ותתחילו לכתוב באמת את סיפור החיים שלכם. אל תתנו לאחרים לכתוב אותו במקומכם.

השבוע אנחנו פותחים את חומש "דברים", והפרשה הראשונה כמובן על שמו. לפני שאגיע לפרשה עצמה, חשוב לי להתעכב לרגע לגבי אופיו של חומש "דברים". חומש זה שונה מכל החומשים הקודמים והוא לא סתם האחרון.
ספר דברים כולו הוא בעצם ספר "הנאום הגדול" של משה אל בני ישראל, רגע לפני הסתלקותו והכניסה לארץ. המאמרים נבדלים זה מזה ביום אמירתם, בתוכנם ובמגמתם, כשכל נאום עומד בפני עצמו. יש הרואים בספר את התחלתה של "התורה שבעל פה". הספר שונה מספרים אחרים בכמה אופנים: דבר ראשון, הוא נכתב כנאום ולא פרוזה, ספר חוקים או כרונולוגיה של אירועים. דבר שני, זהו ספר חזרה על כל החומשים הקודמים. דבר שלישי ומעניין ביותר, מקור הספר מפי משה ולא מפי אלוהים. מדהים, ועל כן יש לקרוא את ספר דברים כהשתקפות של תורת האל בתוך נפש האדם, את הפרספקטיבה האנושית לתופעה האלוהית, נמצא בה את מה שאבא שלי נאם בפניי שנים: את הערכים החברתיים, המוסריים והאופן שבו מתגלה מתגלה ומגולם האל מתוך האנושי ודרכו.

ואחרי הקדמה זו יהיה זה ברור שלא יכולתי לקרוא קריאה ביקורתית את הפרשה ולקבל את רוב הפרשנויות שלו המציגות אותה כ"פרשת התוכחה" מאחר ומשה מזכיר בנאומו אירועים בהם חטאו בני ישראל מיציאת מצרים ועד הנקודה הנוכחית – רגע לפני הכניסה לארץ – אלא חיפשתי למצוא את המסר החיובי ואת החיובי שבמסר.  הפרשנים סבורים כי מטרתו של משה בנאומו זה היא להוכיח את בני ישראל על חטאיהם. בחרתי לראות את זה אחרת וזאת משום שיש לזכור שהנאום נאמר לפני הכניסה לארץ, כלומר החטאים בוצעו ע"י הדור שיצא ממצרים והרי כל דור זה נכחד במדבר לאחר חטא המרגלים. כלומר, מי ששומע את הנאום הוא הדור הבא, הנקי מחטאים. לכן, אהבתי במיוחד את הפרשנות הבאה, המקיפה והמאוד מעניינת אשר רואה בנאום משה נאום חיזוק ועידוד לדור העומד להיכנס לארץ. ע"פ כותב המאמר, חלקו הראשון של הנאום נועד לשמש רקע פסימי לחלקו השני והמעצים של הנאום. רוצה לומר שדרכם שונה והפוכה משל אבותם. אם כך, הנאום מעודד, משבח ומעצים את קהל שומעיו. שדרכם שונה והפוכה משל דור המדבר.

מתי הנאומים הללו נאמרים? בשיאו של המסע. לפני הכניסה לארץ ומשה כבר יודע שימיו ספורים. לא יהיה זה מופרכח להתייחס לנאום הזה ו/או לבאים אחריו כסיכום, סיכום דרך חיים, סיכום של בעל תפקיד, סיכום של מנהיג, סיכום של נביא. וסיכום של מנהיג כמו סיכום של מנהיג (אנושי), משה לא מזכיר את כל האירועים שקרו באמת (לא מוזכר חטא עגל הזהב!) ולוקח לעצמו קרדיט על אירועים שלא הוא יזם אותם, כמו עצם הרעיון למנות שרי מאות ושרי אלפים שבכלל היה רעיון של יתרו. דוגמה שנייה: פרשת המרגלים. בספר במדבר היוזמה לשלוח את המרגלים הייתה של אלוהים ומשה יישם את זה כמשימת ריגול. בפרשתנו היוזמה הזו הופכת ליוזמה של העם, המנוגדת לגישתו של משה. דוגמה שלישית: התנחלות בני גד וראובן וחצי שבט המנשה. לפי הכתוב בספר הקודם, היה זה רעיון שלהם להישאר בעבר הירדן המזרחי. משה התרגז ולבסוף הגיעו לדיל שהם ישתתפו בכיבוש הארץ ורק בסוף יחזרו לשם. בפרשתנו זה הפך להיות רעיון של משה. אין מה להגיד, הבן אדם אנושי.

מחדדים ומשפצים את הסיפור (תמונה מתוך: unplash)

מה אני למד מזה? פרשת השבוע מלמדת אותי: שכל מה שקורה לי הוא סיפור אחד גדול. כל מה שאני תופס כדברי אלוהים חיים, כתורה מסיני (חחח) וכאמיתות יצוקות בטון יצוק הם סיפור, סיפור שאני מספר לעצמי. היופי הוא שזהו הסיפור שלי וככזה אני שולט בו. אני הסופר. אני מספר לעצמי ולסביבה סיפור שאני רוצה לספר, אני מלטש ומחדד פרטים רצויים ומוחק את הלא רצויים. ועדיין – אלו הם חיי ואני הוא זה שחתום עליהם. האחריות לכל מה שקורה בחיים שלי היא שלי, היכולות לשנות מצב לא רצוי הצריכה להיות שלי בלבד. אפשר להסתייע, אפשר ורצוי לבקש עזרה אבל התנועה צריכה להיות שלי.

קחו דף ועט ותתחילו לכתוב (באמת) את סיפור החיים שלכם. אל תתנו לאחרים לכתוב אותו במקומכם.

לסיום, כשזו נקודת המוצא שלי, יותר קל לקבל את "השטויות" שהאחרים מדברים, כי הם מדברים את הסיפור שלהם, ע"פ האמונות, הפחדים (!), הערכים, ניסיון החיים והעיניים שלהם בלבד. לכן נתפס כבלתי אפשרי להצליח בדיבורים לגרום להאדם האחר בכלל לשמוע אותם, שלא לדבר על לגרום לו לעשות שינוי. האומנם בלתי אפשרי? לא בדיוק וזה מוביל אותי לנקודה הבאה. דרך נוספת ואחרונה לראות את פרשת "התוכחה" כמשהו חיובי היא לראות בה את "כללי אומנות הביקורת" – כיצד להעביר ביקורת מתוך אהבה, על מנת להועיל ולא לפגוע. תוכחה שמביאה שלום. כיצד עושים את זה? צפו בקטע הבא: