כשמישהו צועד כנגד הזרם, ניתן לומר כי הוא בודד. אני חושב דווקא שמי שזקוק לאישור תדיר מהחברה על דרכו, הוא הבודד.
"פעם שיחקתי כדורגל עם עידן וגל. עידן בעט לשער והכדור פגע בקורה ואז לקו השער. הכדור לא נכנס לשער!! אבל כולם אמרו שכן ואני אמרתי שלא. הם לא הקשיבו לי וכולם צעקו "זה כן גול!! זה נכנס!!" ואני לא הסכמתי. ניסיתי להסביר להם אבל אף אחד לא הקשיב לי! באמת שלא היה גול! הלכתי משם לחדר מוזיקה. לא רציתי להישאר איתם אז הלכתי. הם העליבו אותי ורציתי להיות לבד".
זו הייתה תגובתו של איתי לקריאת פרשת השבוע. בפרשת השבוע המתוארת בספרה "הפרשה" של אמילי עמרוסי, מתואר אברהם כילד מיוחד המאמין בצדקת דרכו (האמונה באל אחד), לא משנה מה אומרת הסביבה. הוא שאל שאלות, תהה תהיות, התדיין והתווכח עם משפחתו וסביבתו עד שהאמין בוודאות כי כולם טועים.
הבדידות לכאורה שבהליכה נגד הזרם
בשני המקרים שתוארו, מורגשת הבדידות לכאורה (אסביר אח"כ) שאברהם ואיתי נמצאים בה. הם מאמינים במשהו אבל אף אחד בסביבה לא מקבל את דעתם. מצד אחד, נאמר להם: שימו פס על כולם, תאמינו בעצמך, לא משנה מה יגידו. מצד שני, האדם הוא יצור חברתי וככזה הוא זקוק תדיר לאישור, למשוב. חשוב לנו מאוד שיחשבו עלינו דברים טובים. אנחנו אומנם בטוחים ב-100% בדרכנו אבל נחמד שגם הסביבה תאשר את זה. אם היא מאשרת, אתה על הסוס ומרגיש נהדר. ואם לא? אז אתה מרגיש חריג, מוזר, שונה.
בודד. כזה היה אברהם, לכאורה. אני חושב שעצם הניסיון להתווכח, להתדיין, לנסות להוביל ולסחוף אחרים בדעתך הופכים אותך לא לאדם בודד אלא ליצור חברתי וחי המנסה להשפיע על הסביבה! אברהם גדל בסביבה המאמינה באלילים, סוגדת לפסלים וכילד צעד הישר לכיוון ההפוך. הוא מחפש ומחפש את המשמעות של העולם.
וכשהוא מצא, העולם התנכל, המשפחה התנכרה, השכונה הוקיעה והחברה הקיאה. היה זה טבעי שכשאותו אלוהים שכל כך האמין בו פונה אליו יום אחד לעזוב את הכל וללכת לארץ כנען – אברהם לא שואל שאלות, אורז את חפציו ויוצא לדרך. סוף סוף יש הצדקה למה שהאמין בו וזה הרגיש לו נפלא בגוף.
איתי, כמו אברהם, היה חייב להחליף את הסביבה שלו באותו הרגע. הוא הבין כי במצב שהגיע אליו, באמונה אותה הוא מאמין בכל מעודו – הוא לא יקבל אישור. מכאן לא תבוא הישועה וכשזה המצב, רעיון לא רע הוא להחליף את הסביבה בסביבה שתאמין בצדקת דרכי, סביבה בתולית אותה אוכל להצליח לשכנע, סביבה נטולת דעות קדומות עליי ועלי אמונותיי. אבל אפשר גם להחליף סביבה פשוט כי כרגע, אני מרגיש חסר אונים, נעלב, פגוע, אני חייב לצאת מהסיטואציה על מנת להתאפס.
לבד בעולם
הרבה מאוד מהחולשות ומהספקות שלנו נובעות מהצורך שלנו לקבל אישור מהסביבה. כשאתה מחכה לאישור, אתה בודד. הכמיהה שלנו לקבלת אישור מהסביבה מאשרת לסביבה לשפוט אותנו ובעצם לקבוע עד כמה אנחנו "רגילים" או "חריגים", וכשהסביבה קובעת מי אתה, אתה תלוי בה. גדילתך וצמיחתך תלויה בה ופה טמונה הבדידות. לכן תיארתי לפני כן כ"לכאורה" את המצב הנפשי בו היו נתונים איתי ואברהם כאשר האמינו בכל כוחם בצדקת דרכם. הם היו "כאילו" בודדים אבל לא באמת. הם האמינו, באמת ובתמים, במה שהם עושים ו/או מאמינים. הם ניסו לשכנע, לגרום לאחרים לבוא אחריהם. אין דבר בעולם שיכול לעצור אותך כשאתה מאמין בעצמך. זה בא מהבטן.
אברהם האמין שהוא יחידי בעולם ואם זה ככה לאף אחד אין זכות או אפשרות לשפוט אותו, את אמונותיו ואת דרכו. אדם זקוק לחברה, אבל קודם לכן הוא מוכרח לדעת גם איך להיות אחד, להיות יחיד. לברר עם עצמו את צדקת דרכו, לחקור, להביט ולהתבונן פנימה (להבדיל מעקשן שלא מוכן להקשיב ומתבצר באמונה שלו, "ראש בקיר") – להיות סמוך ובטוח שמה שאני בו נכון לי ושאני מוכן ללכת רחוק, גם לארץ אחרת, כדי לחיות את החלום, את הרעיון, את האמונה. וכשזה יקרה, אז מאליו יצטרפו האחרים…
ובחזרה לגול שהיה או לא היה. סיפרתי לאיתי שיש חוק בכדורגל שאומר שעל מנת לקבוע אם הכדור נכנס, על הכדור לעבור את הקו במלואו היקפו. רק אז זה נחשב גול, לא לפני.
אני אקח אבן ואצייר קו. ככה בפעם הבאה לא נריב.
תחתית החבית 