נכון, לא כל אחד "בא לנו טוב בעיניים" ולכן היחס המשתנה שלנו כלפיו. בחיים בכלל, זה יכול לעבור איכשהו (סנוב). בעבודה, אהה…סביל (הפעם לא סנוב, אלא "אצילי"). במשפחה פנימה – זה הרסני. נקודה.
פרשת השבוע מחולקת לשלושה חלקים: מכירת יוסף לישמעאלים, ירידתו למצרים וכליאתו. בתווך, מסופר הסיפור של יהודה, וכלתו, תמר. אני התמקדתי בסיפור של מכירת יוסף. הכותנת, החלומות והיחס המועדף אליו זכה יוסף לעומת אחיו, הכעיסו והמאיסו אותו עליהם והם מחליטים להרוג אותו. לבסוף, העונש מומר למכירתו לישמעלים. אחרי שסיימנו לקרוא את הפרשה, דיסקסנו על מה שסופר בה. איתי לא אהב את ההתנהגות שלו אבל גם האחים לא יוצאים נקיים וכרגיל פתרון אחד פשוט.
אז איתי, מה אתה אומר על ההתנהגות של יוסף?
לא נחמדה אבל מה שהאחים עשו זה הכי לא נחמד.
מה לא נחמד במה שהם עשו ליוסף?
הם יכלו להרוג אותו! כי אם שמים אותו בבור בלי מים בלי כלום. מה הוא יאכל? מה הוא ישתה?
ומה עם ההתנהגות של יוסף?
לא נחמדה הוא גירה אותם (הטעות במקור. הכוונה ל"התגרה בהם").
יכול להיות שיוסף באמת כזה מיוחד?
הוא באמת מיוחד אבל גם הם מיוחדים. אבל כשהוא מתנהג ככה זה כאילו הוא מלך והם משתחווים אליי. זה לא יפה.
ומה לא בסדר בהתנהגות הזו?
הם גם רוצים להיות כאלה.
מה הם צריכים לעשות כדי להיות כאלה?
שיאהבו אותם. (ואני מוסיף לעצמי: בום!)
אבל יעקב גם אוהב אותם אבל את יוסף יותר…
אז שיעשו דברים בשביל יעקב. ככה הם יהיו מיוחדים גם בשבילו.
אם היו לך הרבה אחים ונגיד אח אחד מיוחד. היית עושה הרבה דברים בשבילו?
הייתי אומר לו: "תקשיב גם אנחנו מיוחדים לא רק אתה!"
אתה יודע, אומרים שבגלל שיוסף היה הילד מרחל אז הוא אהב אותו במיוחד.
יכול להיות אבל אז כמעט הרגו אותו בגלל זה. מה זה שווה?
יכול להיות שמבין כל הרבה אחים, אז יכול להיות שיש ילד מיוחד יותר מאחרים?
יכול להיות. הנה נועם יותר חכם ממני וגם אני רוצה להיות חכם כמוהו. אז אנסה ללמוד ממנו אבל אם הוא יתגרה בי ויגיד כמה הוא יפה וחכם – אז זה מעצבן.
נועם באמת מאוד חכם וגם אתה. שניכם מיוחדים, כל אחד בדרכו ובתחומו. איך יוסף והאחים שלו היו צריכים להתנהג אחד לשני?
האחים היו צריכים להגיד ליוסף שהם גם רוצים כותנת כזה ויוסף היה עונה להם: "מה אתם רוצים ממני? תלכו לאבא שיתפור לכם גם כזו".
אם הייתי קונה רק לך דברים ולא לנועם? מה היית אומר?
במקום "אני המלך! יש לי יותר דברים ממך!" הייתי אומר לו: "תראה כמה דברים יש לי לך לאבא הוא יקנה לך גם".
אם היית יוסף, מה היית אומר לאבא?
הייתי רץ לאוהל ואומנר לו: אבא תתפור לי 11 כותנאות כאלה" (הטעות במקור. אני נמס!) ואז הוא היה רץ והם ילבשו.
הוא חייב לעשות להם כותנת?
כן כי הם רוצים גם כותנת.
הם לאו דווקא רוצים כותנת כמו שהם מתעצבנים שליוסף יש ולהם אין. הם לא באמת רוצים כותנת. מה הם רוצים?
הם רוצים בעצם שגם יוסף יעבוד בשדה.
כלומר…זה אומר שגם יוסף ישתתף במאמץ. הם לא באמת רוצים את הבגד המיוחד הזה. מה הבגד המיוחד הזה עושה להם?
הבגד אומר: "אני מיוחד ואתם לא!".
אז אולי יוסף באמת מיוחד אבל אולי גם הם מיוחדים. יכול להיות?
גם הם מיוחדים אבל האבא חושב שיוסף הכי מיוחד.
זה בסדר שיעקב אומר ככה?
לא. כולם מיוחדים באותה מידה.
באותה מידה? (כן) אולי כל אחד מיוחד בדרך שלו? יש הבדל…תסתכל על האצבעות כולן שוות? (לא)
אבל תראה איך כל אחת עושה תפקיד אחר וחשוב לא פחות. כל אחד מיוחד בעצמהאומרים "במינה" אבא…
אז יוסף מיוחד ויודע לפרש חלומות אבל אולי אח אחר יודע לעבוד טוב בשדה, והשני יודע לשיר אז אולי זה שהוא הבן של רחל אז יעקב אהב אותו במיוחד
וזה שהוא תפר לו את הכותנת אמר בעצם שהוא הבן המועדף. אבל גם אם אתה אוהב אותו במיוחד עדיין אתה צריך לאהוב את האחרים ולא לקפח אותםכן זה כאילו הוא אומר להם "אתם עובדים בשדה ואני לא! (לחן: נה נה נה נה נה!) אני יכול כל הזמן לאכול ולשתות ואתה עובדים! אה אה!". יוסף הוא ילד מפונק!
שלי יותר גדול!
אז למדנו שאולי כותנת יפה ומיוחדת לכל האחים הייתה פותרת את הבעיה (ומייצרת עוד כמה קונפליקטים על הדרך) וגם שלא כל האצבעות שוות. אני מודה שבתחילת ההורות שלי (או יותר נכון לומר ברגע שאיתי נולד) באתי בגישה של "אוהב את כל הילדים שלי באותה מידה. מה זה? הם הילדים שלי!". היום הגישה שלי היא שונה. אני אוהב את ילדיי. נקודה, אין פה ויכוח בכלל. התוספת של המילים "באותה מידה"/"אותו דבר" מייצרת שוויוניות (אוסיף, מזויפת) שיכולה להתדרדר במיידי ולכל החיים לבדיקה למי יש יותר גדול! (סליחה מראש על האנלוגיה).
ילד אחד חוגג יומולדת? אז "חייבים לקנות גם לאח הקטן, שלא יעלב". סבתא קונה בגד לנכד אחד? כל שאר הנכדים גם צריכים לקבל "כי מה, זה לא פייר". בהתחלה עוד זרמתי עם הגישה הזו, היום אני ממש לא מסכים לזה. יומולדת לילד מסוים? יופי! זה היום המיוחד שלו! תנו לו את כל הפוקוס! לשני יהיה ביום שלו. לגבי האהבה שלנו אליהם: עלינו לגשת לנושא בצורה אחרת. כמו שיש את האמרה "חנוך את הנער ע"פ דרכו" כך יש לאהוב אותם. ע"פ דרכם, ע"פ מה שהם. אחד אוהב יותר מגע? תגעו בו יותר? אחד שונא נשיקות? נשקו אותו! סתם. הראו לו את זה בדרך אחרת, מה שעושה לו טוב על הלב. האם ההתנהגות שלנו כלפי הילדים זהה אחד לשני? בוודאי שלא! נכון? אז ככה גם הדרך שלנו להראות להם את אהבתנו. אנחנו אוהבים אותם, את כולם. הדרך לבטא זאת כלפיהם תשתנה בהכרח כלפי כל ילד לילד כי כל ילד הוא יחיד ומיוחד, עם צרכים, דרישות, אהבות ויכולות – שונים משל האחים שלו.
ואם לא נשים לב לזה? הסיפור של יוסף ואחיו יחזור על עצמו. דור אחרי דור ועוד הרבה אחרינו. מספיק להביט בדור של ההורים שלנו שרבים עם הדודים (האחים שלהם) על מי אהבו יותר, גם כשההורים שלהם (סבא וסבתא שלנו) כבר לא בין החיים (לחלקנו. לכל השאר שיבדלו לחיים ארוכים וטובים). באו נשאל את עצמנו בכנות אם גם אנחנו חוטאים בזה? ואם כן לשים לב לזה טוב טוב מהיום. זה עושה רע ולא טוב לאף אחד, גם לזה שקיבל את היחס המיוחד (Win אז lose היום).
בואו נגלה בילדנו את המיוחדות הייחודית שלהם ונעצים אותה. הפעם זה Win Win לכולם.
ואי אפשר לסיים את הפוסט הזה בלי הקטע של מכירת יוסף מהתוכנית הגאונית, "היהודים באים":
תחתית החבית 