מקריאת הפרשה של השבת הקרובה עם איתי, התוודעתי כמה הוא דומה לי בשתי תכונות מרכזיות – הצדקה והמשפט. ובכל זאת, משהו אחד שאמר לי זעזע אותי לגמרי.
בקצרה, פרשת השבוע עוסקת בהחרבת סדום והמו"מ אברהם-אלוהים בקשר לעיר, ביקור 3 המלאכים באוהל אברהם ובשורת הולדת יצחק, גירוש הגר וישמעאל, ופרשת עקדת יצחק.
יש שיראו בקריאה משותפת הורה-ילד, של סיפור בכלל ופרשת השבוע בפרט, הזדמנות להכיר את עוד נדבך באישיותו (של ההורה ושל הילד ביחד ולחוד). זה מה שקרה לי אתמול כשקראנו ביחד את פרשת השבוע "וירא". גיליתי שלאיתי יש חוש צדק מפותח בדיוק כמו של אבא שלו כלומר הצלחתי לחנך אותו בדרך של "צדק ומשפט". נקודה זו חשובה, אחזור אליה מאוחר יותר.
את כל העיר הוא רוצה להרוג? כולם פושעים? אבל דוד שלו לוט גר שם! גם הוא רע?
איתי שאל את השאלות האלה עוד לפני שהגיע שלב המו"מ בין אברהם לאלוהים, בו ניסה אברהם להניא את אלוהים מלהרוס את סדום, שמא ימצאו שם 50,45,40,30,20,10,1 צדיקים. אברהם לא מרפה, עד שהוא מקבל בכל פעם תגובה מפורשת של האל האומר לו שלו היה, הוא לא היה מחריב את העיר. עד כדי כך היה אברהם אוהב ורודף צדק. מסתבר שגם איתי.
מו"מ עיקש שלא לומר חצוף
אחרי שהתרשמנו מהמו"מ העיקש שלא לומר חצוף מצידו של אברהם, החלטה נפלה בכל זאת וסדום מוחרבת. איתי התלהב ממש מאשת לוט שהסתובבה והפכה לנציב מלח. "אני רוצה לנסוע לשם לראות אותה!". הבטחתי לו שניסע בהזדמנות ובינתיים הראיתי לו תמונה מהביקור האחרון שלי שם.
כשהגיעה הדרישה משרה לגירוש הגר וישמעאל למדבר, לאחר הולדת יצחק, שוב קפץ חוש הצדק של איתי:
איך הוא הסכים לוותר על הבן שלו ישמעאל ועל אשתו השנייה? איך הם יסתדרו במדבר? אה בגלל זה יש בדואים?
הוא לא היה צריך להקשיב לשרה
כשהגיעה הקריאה להקריב את יצחק – איתי היה בהלם. אחרי השיחה הבאה, גם אני…
איתי: אני לא הייתי מסכים להרוג את יצחק. אין לו עוד ילד!
אני: ואם היו לו עוד ילדים היית מסכים?
איתי: כן
אני: כן?!?!?!
איתי: כן, אבל רק אם יש לך 3 ילדים
אני: למה לא 2?
איתי: כי אם יש לו 2 ילדים והוא אוהב אותם באותה מידה אז יהיה לו קשה להחליט את מי להרוג.
אבל אם יש לו עוד ילדים אז אפשר להרוג אחד, כי יש לו עוד
אני: 😳
לא מו"מ ואף לא מילה אחת. איך אפשר?!?
עד כאן החלק הכיפי. בהמשך החלק החופר (אין מה לעשות זה גדול ממני). מי שלא מעוניין שיסגור את הדלת בבקשה….
אמרתי לעצמי שבפרויקט של השנה, אכתוב הרבה פחות ואתייחס יותר לשיח העולה ביני לבין איתי. את זה עשיתי פה למעלה אבל אני לא יכול שלא להתייחס לדילמה מוסרית, אישית ואבהית העולה מהפרשה: התדיינות של אברהם ובקשתו לחוס על אנשי סדום (הרשעים) לבין אי ציוץ בנודע לשיחטת בנו בעקדת יצחק.
סתירה וחוסר עקביות. האומנם?
גם מקריאה בתנ"ך וגם מקריאה בספר ילדים – בכל פעם אני נדהם מהסתירה והבדלי הגישה התהומיות בין עזות המצח, הנחישות, האומץ, תחושת הצדק, טוב הלב והצדיקות של אברהם לפני החרבת סדום (שמאז ועד היום שמה נודע כרוע בהתגלמותו) ורצונו להציל ולו נפש אחת לבין השתיקה וההשלמה עם הציווי להקריב אֶת-בִּנְךָ֙ אֶת-יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר-אָהַ֨בְתָּ֙ אֶת-יִצְחָ֔ק.. וְהַֽעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה. פשוט, בלתי מתקבל על הדעת. איפה אברהם מהחרבת סדום? איפה הוא נעלם? למה הוא נאלם? איפה הדרישה למשפט צדק? איפה אברהם האבא? איך הוא מסוגל להקריב את הבן שלו?
יש פרשנים הטוענים שאברהם ידע מראש שאלוהים רק מבקש לנסותו, ושלמעשה לא התכוון לאפשר לו להקריב את יצחק ויש שדייקו בלשון הפסוק. הפרשנים טוענים שאברהם ידע שאלוהים לא יקבל לעולם קרבן אדם, והם נתלים בהבטחתו המפורשת של אברהם לעבדיו לשוב אליהם עם יצחק: "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה, ונשתחוה ונשובה אליכם" (כב, ה). נוכל לומר שאפשר שהחליט אברהם שאם יסרב לצו האל, יומתו הוא ובנו בידי האלהים, אך אם יציית אפשר שאלוהים יותיר בחיים לפחות אחד מהם.
למעשה, יש הבדל גדול בין שני האירועים. הוויכוח של אברהם ביחס לאנשי סדום לא נגע לו אישית. אברהם לא היה בסיכון, ולא היה קורה לו שום דבר. לעומת זאת, מעשה העקדה נגע ישירות לאברהם.
מאמר יפה וארוך במיוחד (כמו שאני אוהב), יישב את הסתירה בצורה מעוררת השראה:
לפני כן יש לבהר שני מושגים שאתייחס אליהם: הצדקה והמשפט. הצדקה , המידות הטובות ופיתוח הלב הטוב מחד, והמשפט- החינוך לאידיאלים של אמת ,יושר והשקפת עולם בהירה ומקפת.
אברהם נוהג בשתי דרכים הנראות סותרות לכאורה. בפרשת סדום הוא מתווכח עם אלוהים, ולא מוותר עד שתביעתו למשפט צדק מתקבלת. לעומת זאת, בפרשת העקדה הוא מקבל את גזר דינו בשתיקה, ללא ערעור, מתוך אמונה תמימה, למרות שהיו לו 3 ימים של הליכה לשאול, להתווכח, לסרב. כאן, כותב המאמר קושר בין גירוש ישמעאל לעקדה קשר הדוק. גירוש ישמעאל נמנה עם עשרת הניסיונות שניסה אלוהים את אברהם. אברהם אהב את שני בניו ולשניהם רצה להנחיל את הארץ המובטחת. סמיכות המקרים מדגישה את תוכנם המשותף של שני הניסיונות: אברהם ייוותר ללא זרע, ללא ממשיך.
נחזור לשאלה: מה הסיבה לשוני שבין תגובותיו של אברהם? אברהם נוטל לעצמו רשות לשפוט את משפטו של אלוהים, לתבוע ממנו צדק במלים חריפות ואלוהים מסכים עמו וזורם עם הקו הזה. כל זה נעשה מסיבה אחת בלבד:
בראשית, פרק יח:
{יט} כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת-בָּנָ֤יו וְאֶת-בֵּיתוֹ֙ אַֽחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהֹוָ֔ה לַֽעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהֹוָה֙ עַל-אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר-דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו:
אלוהים מצפה שאברהם וזרעו יעשו "צדקה ומשפט", ובכך ישמרו את "דרך ה'". בעקדה ובגירוש ישמעאל, מצווה אלוהים על אברהם לסכל ולקבור את כל עתידו כמקים אומה, כמחנך בנים וכמתווה דרך. כאן אין עוד מקום לשאלות על דרכו של האל שהרי לא נשאר עוד לאברהם לחנך מישהו את דרך הצדקה והמשפט. כאן מקומה של האמונה התמימה, חסרת ההיגיון. בשתי משימות אלו – לימוד דרכו של האל בדבר צדקה ומשפט והאמונה התמימה בו – עומד אברהם בכבוד.
ובמילים שלי: יש את אברהם אביו של ישמעאל ויצחק ויש את אברהם, אבי האומות. אלוהים חשף בפניו את תכניתו להחריב את סדום ואברהם נעמד דום. כי כמתווה דרך וכמחנך – הוא רוצה לחנך את צאצאיו ואת העם צדק ומשפט, תכונותיו של אלוהים. לאחר אותו מו"מ, אלוהים מבין מיהו באמת אברהם. איש רודף צדק וטוב. לכן, בהעמידו אותו במבחנים של גירוש ישמעאל ועקדת יצחק הוא יודע שאברהם יעמוד בהם. הוא יודע שאברהם יודע שאלוהים שופט צדק ומשפט ושכל תוצאה שתתקבל, מטרתה צודקת.
כשאלוהים ביקש מאברהם לוותר על בניו ואברהם הסכים – ידע אלוהים שיש בידיו דמות ומנהיג בעל 2 המעלות: אמונה וצדק. אברהם הבין כי זהו מבחן של אמונה אישית בבוראו, גם אם בדיעבד. זה חייב להיות כי אלוהים שופט צדק. כשהעקדה עברה בשלום, גם אברהם ידע: יש לאל (גם) את 2 המעלות הללו. הנגיעה האישית מחייבת לכל הפחות לזהירות, כשבאים לנסות ללמוד את צעדי האל. ואדרבה, כשאדם מראה שהוא מוכן למסור את נפשו על ציווי שנראה לא הגיוני ואף לא מוסרי, כשיש לו נגיעה אישית, יש בכך כדי לתת לגיטימציה לאותם מצבים שבהם הוא חושב שדברי האל כפי שהוא מבין אותו בשלב ראשון, לא מוסריים. כך היה במקרה סדום, בהם ביקש ללמוד את כוונות האל.
מעיון בפרשת השבוע מאתר הארץ, מתברר שאלוהים אכן עושה "צדקה ומשפט" בהריגת אנשי סדום, שכן על אף הפצרותיו של אברהם להציל את סדום כולה בזכות מספר זעום של צדיקים, מתברר כי בסדום אין אפילו עשרה צדיקים הראויים להצלה. אלוהים אמנם ביקש להודיע לאברהם על תוכניתו, ואמנם נענה להפצרותיו החוזרות, אך לא היו לכך השלכות מעשיות, ואברהם למד מכאן דווקא על צדקתו של אלוהים.
מנגד, בסיפור העקדה המספר מצהיר מראש – וגם כאן ההצהרה היא לעיני הקורא אך לא באוזניו של אברהם – שהציווי על העקדה הוא ניסיון בלבד: "והאלוהים ניסה את אברהם" (כב, א). השאלה המוסרית אינה עולה במפורש, לא בדברי אברהם ולא בדברי אלוהים, ומה שאברהם נדרש להתגבר עליו הוא אהבתו לבנו: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת" (שם, ב)… "כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (שם, יב). מתחילת הסיפור ברור כי אלוהים אינו מעוניין באמת בקורבן האנושי שהוא תובע מאברהם, ובסוף הסיפור גם אברהם עצמו מגלה זאת.
והנה לנו שאין סתירה בין המקרים. ועדיין, כשאני קורא את הפרשה כל הפלפולים הללו (היפים והמעניינים בפני עצמם) לא גלויים וחורה מאוד זה שאברהם לא דיבר ולא התווכח. לי זה חסר מאוד.
בחזרה לאיתי. אכן יש לו לב טוב ויושר פנימי מפותח. את זה ראיתי בתגובה שלו. ובכל זאת, אני עדיין מזועזע מזה שהוא אמר מ-3 ילדים ומעלה אפשר להקריב חופשי חופשי.
לא יאמן, אבל אני כבר לא בטוח שאני רוצה ילד שלישי…. 😂😂😂
תחתית החבית 