מה שמפגש בין שני מבטים יכול לחולל…
בסוף הפרשה הקודמת, יעקב עוזב את חרן ברכוש גדול ומשפחה ענפה, בחזרה לארץ כנען. פרשת השבוע מתמקדת במתח לקראת פיגשה מחודשת עם אחיו עשיו, לאחר 21 שנה. האם הוא עוד כועס עליו? האם הוא עדיין מעוניין להרוג אותו? פרשת השבוע מתמקדת בפחד. פחד, או כל רגש אחר, הוא רגש שחשוב לתת לו מקום בתוכנו אבל חשוב לא לתת לו לנהל אותך אלא להסתכל עליו בעיניים, תרתי משמע. תיכף אסביר את הנקודה.
הפעם, קראנו את הפרשה כסיפור לפני השינה במיטה.כשהגענו לשלב של מאבק יעקב במלאך במהלך כל הלילה, כיבינו את אור בחדר, הדלקנו פנס והמשכנו לקרוא. הקראתי בקול קודר את הטקסט… איתי היה במתח ופתאום! משום מקום מישהו קופץ על יעקב מתוך החשיכה!! מי זה? אולי זה עשיו? דמיתי עם איתי את הקרב של יעקב והמלאך. קצת מכות לפני השינה לא הזיקו לאף אחד (אם לא מחשיבים את הרגע בו הראש שלי התנגש בראש המיטה…).
מומלץ להקריא את זה בחושך…
ממשיכים. יעקב מתכונן למפגש המתוח והמפחיד עם עשיו. הוא מחליט לפעול בשלושה מישורים: תפילה (לאלוהים), פיוס (מתנות. נשלחות מספר משלוחים ובאף שלב עשיו אינו מגיב), מלחמה (חלוקת המשפחה והרכוש לשני מחנות והכנות לקרב). עשיו מצידו, מצויד ב-400 חיילים (!). האם פניו למלחמה? נראה שכן, אם לא איך נסביר את 400 החיילים? המפגש מתרחש, עשיו רץ לעבר יעקב. האם הוא עדיין רוצה להרוג אותו? ואז קורה דבר מופלא. הם מתחבקים ובוכים.
בסופו של דבר ולמרות הכל – אחים
השיח השבועי עם איתי
מה אתה אומר על המפגש איתי? מרגש נכון?
מאוד, אבל זה היה ברור כי הם אחים. אחים אוהבים אחד את השני, גם אם כועסים
אבל ראית שלמרות שעברו 21 שנה, עשיו עדיין בא מצויד ב-400 חיילים בעוד יעקב שלח לו מתנות. למה אתה חושב שעשיו הגיע עם חיילים?
כי הוא רצה להרוג אותו.
אבל הוא לא הרג אותו בסוף. למה? מה השתנה פתאום?
עשיו לא שכח שיעקב לקח לו את הבכורה ובאמת רצה להרוג אותו אבל ברגע שהוא *ראה אותו* ממש בעיניים –
הוא נזכר שזה אח שלו ולא מפלצת. הוא נזכר שהם שיחקו ביחד כדורגל כשהיו קטנים ושהם ישנו באותו החדר ואז הוא כבר לא רצה להרוג אותו.מה אפשר ללמוד מזה ומהמפגש?
שזה בסדר לכעוס אבל לא להרבה זמן כי אז נשארים עם הכעס כל הזמן וגם שהכי חשוב זה *להיפגש* עם מי שאתה כועס עליו. לראות אותו.
אולי הם ידברו אחד עם השני ואולי לא אבל כמו יעקב ועשיו, רק זה שהם הסתכלו אחד על השני זה היה מספיק כדי להזכר שהם אחים ולהתחבק.קרה לך כבר שפחדת הרבה זמן אבל כשהסתכלת על מציאות פנים אל פנים, בעיניים שלך, זה כבר לא היה מפחיד?
כן, בגן מיץ פטל (1-3). היו משכיבים אותנו לישון בצהריים ואז הייתי עוצם עיניים ופחדתי מהחושך אבל רציתי לישון אבל פחדתי. אז פתחתי את העיניים והיה אור.
מודה שהשאלה הייתה קצת אבסטרקטית מדי לגילו. אבל כרגיל, לאיתי יש תשובה לכל דבר. ענה לי פשוטו כמשמעו.
יחסי אחים הם יחסים מלאי חיים, טעונים ועל כן משמעותיים. יחד חווינו עשרות אלפי חוויות טובות. איתם חלקנו בית, חדר ומיטה משותפת. איתם שיחקנו. איתם הלכנו מכות והשתוללנו בגינה. בלילה קר ומפחיד של ברקים ורעמים, קראנו להם כשהתעוררנו בבהלה. לא פעם, הם אלו שלקחו אותנו לגן וליוו אותנו הביתה אחרי בית הספר ועזרו לנו להכין שיעורי בית. איתם בילינו שעות של שיחות אל תוך הלילה. הרמוניה. עד כאן התמונה סך הכל ורודה. יחד איתם היו גם ריבים בלתי פוסקים על בגדים שנלבש בלי רשות, על רגשי תסכול שהצטברו בלב נוכח תשומת לב יתרה שקיבל האחר. על חילוקי דעות ורצונות מנוגדים שהובילו לסיישן צרחות ארוך.
כל החוויות האלה, הטובות והפחות טובות, הפכו את היחסים שלנו עם האחים למשמעותיים. בעיקר כי הקשיים שבדרך וההתגברות עליהם חיזקו את מי שאנחנו עצמנו ואת היחסים שלנו איתם. יחסים משמעותיים הם אלה ששומרים על האיזון בין החיובי לשלילי ומייצר הפריה וגדילה דרך ההתמודדות עם הקושי.
אבל…
ברגע אחד של גאווה נלוזה, בו מחליטים שלא להתמודד עם הקושי ולא להסתכל לאח בעיניים על אמת – אנחנו יכולים במו ידינו להרוס יחסים של שנים ולשנים. ועבור מה? כבוד? יחס? רכוש? בית? כמה חוויות התפספסו כאן? מי בדיוק ניזוק ומפסיד מהסיפור הזה? כולם.
זו בדיוק הנקודה. המפגש הישיר – בו יושבים ומסתכלים אחד על השני, אפילו עדיין לא מדברים אבל כבר חשים את הצד השני – הוא חלק קריטי שלא ניתן לוותר עליו. הוא ימיס קרחונים. יבתק את השנאה. יחתוך את המתח שבאוויר. לא שולחים שליחים ולא מתווכים אלא יושבים ביחד בניסיון להבין מה כל אחד מרגיש. כאלה הם מפגשי פיוס בחדר המגשר. ברגע בו, באמת ובתמים, שמים את כל ההיסטוריה והכבוד הצידה ומתמקדים בעתיד – אז ניתן להביט בעיניים לצד השני ולהיזכר בימים הטובים יותר – וככה הדרך למבט על המשותף העתידי של שני הנצים, הרבה הרבה יותר קל. כי בסופו של דבר אנחנו אחים, לא ככה?
תחתית החבית 