כמה פעמים הבטחנו לעצמנו הרים וגבעות ולא עמדנו במילה שלנו? המון. מה הסיבה לזה ואיך אפשר להימנע מזה לפעם הבאה ואיך זה קשור לבית הספר? על נדרים, קפה חזק ומידתיות.
פרשת השבוע "כי תצא" גדושה במצוות, 72 ליתר דיוק: שבוית מלחמה, דיני בן סורר, איסור הלנת המת, השבת אבדה, מצוות שילוח הקן, איסור עריות וזנות, איסור ריבית, דיני נדירת נדרים ועוד תקנות וחוקים חברתיים למכביר. הסופ"ש, בגלל הצמידות לפתיחת שנת הלימודים בבתי הספר והגנים, החלטתי להתמקד בפסוקים המתייחסים לנדרים:
דברים, פרק כג:
{כב} כִּֽי-תִדֹּ֥ר נֶ֨דֶר֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תְאַחֵ֖ר לְשַׁלְּמ֑וֹ כִּֽי-דָרֹ֨שׁ יִדְרְשֶׁ֜נּוּ יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ מֵֽעִמָּ֔ךְ וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא:
{כג} וְכִ֥י תֶחְדַּ֖ל לִנְדֹּ֑ר לֹא-יִֽהְיֶ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא:
{כד} מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר נָדַ֜רְתָּ לַֽיהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ נְדָבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ בְּפִֽיךָ:
נפש האדם דואלית: נטייה לשמרנות, הישארות באזור הנוחות, היאחזות בידוע ובמוכר, הימנעות מהתחייבויות מיותרות, מצד אחד. מצד שני, השאיפה הטבעית לפרוץ גבולות, לנוע קדימה, לנסות דברים חדשים, להרחיב אופקים.
כשאדם לוקח על עצמו התחייבות חדשה – הוא מאמין בכל ליבו שיעמוד במילה שלו ואין מצב שהוא לא יממש אותה (ע"ע חדר כושר, אופניים, דיאטה) אבל כולנו יודעים שזה לא תמיד עובד. אז מה, אז לא להתחייב? לא להציב לעצמינו מטרות ואתגרים חדשים? לא להתפתח ולהתקדם? להישאר במקום ולא להסתכן? פרשנים רבים התווכחו בנושא הזה והמסקנה שלהם היא שאסור לאדם לקפוא על שמריו, אלא עליו לשאוף תמיד ליותר ולהציב לעצמו בקביעות מטרות חדשות – אבל במידה, באופן שיוכל לקיים את מה שלקח על עצמו ולא יותר. פה נקודת המפתח.
אם יציב לעצמו מטרות ויעדים גבוהים מדי ליכולתו כרגע, רוב הסיכויים שלא יעמוד בכל ההתחייבויות. הדבר יכול להוביל לאכזבה ולפגיעה בערך המסוגלות שלו, מה גם בזלזול במטרות הלא מושגות ("בסדר שטויות, אז לא עמדתי בזה וזה וזה"). כאשר זה קורה – נחשב האדם לחוטא, לכן ממליצים הפסוקים "מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ". לחשוב טוב טוב, אילו יעדים ומטרות אנחנו מציבים לעצמנו (נדרים) כך שנוכל לעמוד בהם.
שלום כיתה א', שלום כיתה ו'
ביום שישי, הילדים חזרו לבית הספר. נועם לכיתה ו' ואיתי לכיתה א', באותו בית ספר. אחד מתחיל את בית הספר, השני מסיים את החלק של היסודי. סגירת מעגל. פתיחת שנת לימודים חדשה מתקשרת בצורה מושלמת היא נושא הנדר שכתבי לפני כן. בימים שלפני פתיחת שנת הלימודים, ובלילה שלפני בעיקר – אנחנו מבטיחים לעצמנו הרים של הבטחות, כדברי השיר "נדר" של חגית בנזימן:
נדר/ חגית בנזימן
התרחצתי באופן מאד יסודי לכבוד בית הספר, וגם לכבודי.
מחכה למחר, ליום הראשון, מסתובב במיטה לא מצליח לישון.
כשאיש לא שמע, נדרתי לי נדר להיות השנה לגמרי בסדר.
להכין שיעורים ולא לאחר – להיות כזה לגמרי ילד אחר.
הילקוט לידי, מאד מסודר, הבגדים מוכנים והנדר ננדר.
מה השעה? עכשיו רק חמש? אפשר להגיד שאני מתרגש.
אין, השנה, אני אהיה תלמיד מעולה! הכי טוב בכיתה! אנחנו מגיעים לכיתה מצוחצחים, נרגשים, חדורי מוטיבציה להצליח, להשקיע. בוודאי חלקינו הבטיחו את זה לעצמם לפני כמה עשורים, וחלקינו נבטיח מחדש, ממש אוטוטו, לקראת החגים המתקרבים. נבטיח שוב המון דברים, נידור נדרים רבים כרימון. את האמת, האם נעמוד בכל ההתחייבויות שהצבנו לעצמנו? רוב הסיכויים שלא אבל אנחנו נמשיך להבטיח עוד ועוד ועוד (כי זה טבעו של האדם – להתפתח ולצמוח).
אנחנו לא תמיד עומדים במילה שלנו, לא כי אין לנו את היכולת לכך – הרי "לכל אדם יש את כל המשאבים שהוא צריך כדי להגשים את מטרותיו" (הנחת יסוד ב-NLP) – אלא כי באמת ובתמים זה לא תמיד מתאים לי עכשיו, ובדיוק יש עליי עומס אמיתי ועוד משפטי דחיינות אובייקטיביים ואמת לאמיתה (נכתב בצורה הכי כנה ואותנטית ולא שיפוטית חלילה). אין מה לעשות זה אנושי ולא תמיד ניתן לעשות כרגע את כל מה שהתחייבנו לעשות: לא לקפל כביסה ולא לסדר את הבית אם אני לא מרגיש שיש לי את הכוחות לזה. אני מעדיף להיות קשוב לגוף שלי – או במילים אחרוץ: "אדם תמיד עושה את הטוב ביותר עבור עצמו באותו הרגע" (הנחת יסוד נוספת ב-NLP).
או אולי זה פשוט כי עדיין לא שתינו קפה….
לכן נכתב קודם :במידה. מידת התחייבויות הלימודיות שהילד שלנו ייקח על עצמו – כך שיצליח ובעצם כך יבנה ביטחון ותחושת מסוגלות ויהיה לו יותר קל להתקדם לאתגר הבא. שלא יעמיס על עצמו התחייבות להשתפר בכל המקצועות (מאוד רצוי אבל ייתכן ואי עמידה באחד ותחושת הכישלון יגרום לקריסה בכל השאר) אלא אפשר לעשות תעדוף על מקצוע אחד או שניים ולהחליט שישתפר בהם ב5-10 נקודות. ואולי בכלל בתחום החברתי: רכישת חברים חדשים, יחסים משמעותיים יותר עם החברים שלו ויחסים חדשים עם אנשים שהוא לא מכיר.
מה שלא יחליטו הילדים – שלא יפסיקו לאהוב ללמוד ולהיות צמאים לידע! עלינו ההורים לספק להם את החדווה והתיאבון לזה.
ולנו ההורים, מי ייתן ונעמוד בכמה התחייבויות ונדרים משפחתיים שאנחנו מבטיחים לעצמינו כל שנה ולא תמיד עומדים בהם – פחות לצעוק ויותר ליהנות. פחות להיעדר ויותר להיות נוכחים. פחות "לא!", יותר "כן!!!". פחות תסכול ואשמה, יותר אושר ושמחה. פחות חיכוכים זוגיים ויותר שותפות והשלמה הדדית. פחות תפעול, הרבה אבל הרבה יותר הוויה שלמה.
תחתית החבית 
מעניין, תודה!
אגב, ראית בפרשה גם את הקטע של "בן סורר ומורה"?
אהבתיאהבתי
בטח, למה?
אהבתיאהבתי