“דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת “ויקרא” – *2 פרמטרים קריטיים הדרושים לכל תפקיד*

בסוף הפרשה הקודמת, נבנה אוהל מועד אבל משה לא יכל להתקרב אליו עד שאלוהים קרה לו. למה? מה היה חסר לו כדי לעשות את הצעד הזה?

מתי הזמן הנכון לקבל על עצמנו תפקיד ומהם שני המרכיבים ההכרחיים הדרושים לשם כך?

בשבוע שעבר סיימנו את חוומש "שמות". השבוע אנחנו מתחילים עם חומש "ויקרא" – ספר ויקרא הוא בעיקרו הלכתי ולא סיפורי, המנותק מההקשר העלילתי של החומשים הקודמים ולאלו שיבואו ("במדבר" ו"דברים"). כביכול, ניתן לקרוא מסוף ספר שמות, לדלג על ספר ויקרא ולהמשיך בספר במדבר, מבלי לשים לב לחסרון.

אז שוב פרשה טכנית, העוסקת בעיקר בדיני הקורבנות השונים: קורבן עולה (קרבן שכל בשרו מועלה על גבי המזבח, מן הבהמה או העוף), קורבן זבח, קורבן נדבה, קורבן חטאת (מיועד לכפר על חטא בשגגה) וקורבן אשם (קרבן לכפרה על אשמה. כנגד עבירות של גזל ומעילה).

במה לבחור הפעם להתמקד? בשונה מן הפעמים הקודמות אתמקד רק בפסוק הראשון של הפרשה ולהשלמת התמונה, גם את אחד הפסוקים האחרונים של הפרשה הקודמת, "פקודי".

שמות, פרק מ':
ל"ה: וְלֹֽא-יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי-שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶֽעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת-הַמִּשְׁכָּֽן:

ויקרא, פרק א':
וַיִּקְרָ֖א אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר:

אחרי שבשתי הפרשות הקודמות (שנקראו ביחד) מוקם אוהל מועד, בסוף התהליך משה אינו יכול "לבוא אל אוהל מועד" כי אלוהים נמצא במשכן.
תחשבו על זה, אחרי שהסמיך אנשים, הדריך אותם, ניהל את הכנת הכלים וכדומה…משה לא יכול להיכנס פנימה (דפוס נבואי חוזר?). בנוסף, בפרשה הזו מובאים כל הדינים לגבי הבאת קורבנות. כלומר, בשתי הפרשות הקודמות בנו את אוהל מועד, המשכן הרוחני של העם, מילאו אותו בקדושה ובהוויה הנדרשת – ועכשיו מתחיל החלק המעשי. אבל משה לא מרגיש מוכן. הוא צריך שאלוהים יקרא לו לבוא.

אם נשים לב, אלוהים קורא למשה (האמת שרק קוראים למשה ואנחנו לא יודעים מי קורא לו) ורק אז כתוב שזה אלוהים והוא מדבר אליו. למה לקרוא ואז לדבר? למה לא לדבר אליו ישר? רש"י מפרש כי קריאה מקדימה מגשרת על פער, פיזי או רוחני, בין המקום בו נתון האדם לבין המקום אליו הוא נקרא. כלומר, מאיפה שמשה ממוקם כרגע (במחנה), פיזית ורוחנית, דברי האל אינם נשמעים. בכדי להיחשף לאלוהים, על משה לעזוב את מקומו, ולכוון את עצמו, פיזית ורוחנית, לאוהל מועד.
בנוסף, הקריאה הקודמת לדיבור אפשרה למשה מרווח להתבוננות. אני מניח שהכוונה היא להכנה רוחנית למעמד. שימו לב שהקריאה לא מבקשת ממשה לבוא אלא רק פונה אליו.

מתי מרגישים מוכנים לתפקיד?

אם נקח את המקרה הזה לעולם העכשווי, אם זה בתחום המקצועי ואם בתחום האישי, נשאלת השאלה מתי ארגיש שאני מוכן לקחת על עצמי תפקיד מסוים? לפני שאענה, הנה סיכום ביניים: משה הרגיש לא מוכן להתקרב לאוהל מועד, אלוהים קורא לו, משה מבצע התבוננות פנימית, אלוהים מדבר אל משה ומשה מקשיב. בזמן אותה התבוננות פנימית, משה הכין את עצמו למצב החדש – מתווך בין האל לעם כאשר עכשיו קיים כבר מקדש פיזי בו השכינה שוכנת בתוכו (אולי הרגיש לפתע מיותר?).

את המילה הכנה אפשר לפרק לשני מצבים פנימיים: נכונות ומוכנות.

נכונות היא ההסכמה להיות בהוויית ה"כן", בעד, לראות את הכוונה החיובית בכל פעולה או מצב. היפוכה של הנכונות הוא מצב ההתנגדות, נגד עצמנו, נגד העולם, נגד אירועי החיים השונים. ההתנגדות יושבת על פחד ודאגה, ונוצרת ממוטבציה שלילית (מוטביצה להימנעות מכאב או סבל). אירוניה… זה בדיוק מה שהתנגדות גורמת.

מוכנות היא מצב תודעתי, היא בשלות, בגרות, לקיחת אחריות על חיי ומעשיי תוך ידיעה שלא הכל בשליטתי. המוכנות, מבקשת התבוננות מעמיקה לאופן שבו אנו תופסים את עצמנו. היא מבקשת ודורשת את פירוקן של אמונות מגבילות ודורשת הכרה ואהבת מכלול הדעות והאמונות שלנו. לקבל אותן כמו שהן, גם אם הסבו לנו נזקים, כי הרי הייתה להן כוונה חיובית עבור עצמנו באותם רגעים. ובמילה אחת, השלמה.

אם ככה, אנחנו נרגיש מוכנים כשנוריד את הפחד ("מי אני בכלל? מי שמי?"), החששות ("לא אצליח"), ההתנגדות ("בטח זאתי תשים לי רגליים" / "בגלל ההוא וההיא לא אקבל את התפקיד") ונלבש את הבעד, את החיובי, את העשייה, את המבט והצעידה קדימה (תמיד), ניקח אחריות על החיים שלנו. לא מה לא, אלא מה כן.

אז נרגיש שאנחנו נכונים ומוכנים…לכל אתגר.