מכירים את זה שמשהו או מישהו הם גם הבעיה וגם עצם הפתרון? לא? נשמע מוזר וסותר, נכון? בשני מקרים לפחות בתורה, אלוהים מגיע למסקנה שהבעיה היא גם הפתרון ונוכח להשלים עם טבעו וייחודיותו של המין האנושי. ככה בדיוק, אני מרגיש לפעמים בקשר לגיל ההתבגרות של נועם.
אז איך זה ייתכן? איך יכול להיות שהסיבה שמשהו קרה הוא גם הסיבה שהוא הפסיק, כלומר עצם הפתרון? יש לזה בכלל מילה במילון? חיפשתי ולא מצאתי. בשני מקרים לפחות אלוהים מתעצבן על בני ישראל או על האנושות ורוצה להשמיד אותם. לאחר שהוא מוחל להם הוא מסביר שהסיבה שהוא מחל להם היא עצם ההתנהגות שהביאה אותו לרצון להשמידם מלכתחילה!!
הדוגמה הראשונה מצויה בפרשת השבוע שלנו, פרשת נח. אלוהים ממטיר מבול על העולם ומחסל את האנושות לאחר שזו חשבה ועשתה רע, כל היום ("וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום… וינחם ה' כי עשה את האדם… ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה." (בראשית, ו, ה-ז). אלוהים ממטיר את המבול ולאחר המבול ויציאת משפחתו של נח מהתיבה יחד הם החיות, אלוהים מבטיח כי לא ינקוט בצעד הזה שוב, לעולם.
בראשית, פרק ח':
כ"א: וַיָּ֣רַח יְהֹוָה֘ אֶת-רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-לִבּ֗וֹ לֹא-אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת-הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָֽאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא-אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת-כָּל-חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי:
כלומר בזכות… אותה סיבה שהביאה למבול עצמו: כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָֽאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו. מה? מה קורה כאן? איך היות יצרו רע מנעוריו תגרום מצד אחד להשחתת עולם ומצד שני תביא להבטחת קיומו? אדרבה, אם יצר לב האדם רע מנעוריו, אז האדם עתיד לחטוא ואז יבוא על העולם מבול נוסף. לא מובן.
הדוגמה השנייה היא במעמד הר סיני ומתן תורה. משה עולה להר, מתמהמה, עם ישראל חסר סבלנות ובונה את עגל הזהב. משה יורד רואה את זה, מתעצבן ושובר את לוחות הברית. אלוהים קורה לו שוב למעלה ורוצה להרוג את כל מי שנכח במעמד הר סיני. משה מנסה להמתיק את רוע הגזרה והטיעון שהוא מעלה בפני אלוהים הוא:
שמות, פרק ל"ד:
ט: וַיֹּ֡אמֶר אִם-נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ-נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם-קְשֵׁה-עֹ֨רֶף֙ ה֔וּא וְסָֽלַחְתָּ֛ לַֽעֲוֹנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ:
למה שמשה ישתמש באותו טיעון שגרם לסערת הרוחות כדי לבקש את מחילת אלוהים? זה כמו שסנגור יבקש משופט להקל על נאשם רוצח כי הוא רוצח. קטגור הופך לסנגור? הרי זה מה שהביא אותו אל ספסל הנאשמים מלכתחילה! והמפליא הוא שאלוהים מתרצה ומקבל את הטענה…
היו מי שניסו לפרש את הפרדוקס הזה ב"אף על פי" כלומר אף על פי שעם ישראל הוא כזה…אני סולח. אף על פי שהאנושות ויצר האדם רע מנעוריו…לא אשמיד אותו שוב. אחרים הצליחו להסביר את הסתירה שאם לפני מבול האנושות עושה "רק רע כל היום" וכעת לאחר המבול אלוהים אומר כי יצר האדם רע מנעוריו אולם לא כולו. יש מקום לשינוי. הוא לא נולד רע מראש. עצם הגדרת המילה נעורים יכולה לשפוך אור על הסתירה הזו.
הבעיה היא הפתרון ולהפך
Hans-Peter Gauster
על נעורים, גיל ההתבגרות ומה שביניהם
נתקלתי בפירוש חביב למילה נעורים: נעורים מלשון "לנער": לנענע, ולהשליך מעליו. כלומר לנער מעליהם את הילדות, את המוסכמות מהבית ולגבש לעצמו עצמאות. הנערים מגבשים זהות ומשום שזה תהליך עליהם לנסות ולהתנסות, לבדוק גבולות ולשבור אותם, לאמץ אמונות וערכים ישנים וחדשים, ולכן הם לא רעים וגם לא מלאכים (ממש לא לפעמים).
כלומר ה"רע מנעוריו" הוא הרצון של הנער לנער מעצמו מוסכמות. מצד אחד הוא רוצה לפרוק את המוסכמות החיוביות אך מצד שני מסגל ובודק גם התנהגויות "שליליות" יותר. הוא בודק גבולות, של הסביבה ושלו, מוסריות וחברתיות. העצמאות מתגלה תחילה כ"נעורים"' שלוחת רסן ועול עד אשר עצמאות זו מגיעה לכדי גיבוש סופי – אופי הייחודי של אותו אדם. כלומר העצמאות שגרמה לפרוק עול היא גם זו שמגבשת סופית את אופיו של האדם.
ככה גם היה עם משה ועם קשה עורף: אמנם עם ישראל הוא עם קשה עורף, אולם לתכונה זו שתי פנים, מצד אחד היא זו שהובילה לחטא העגל אבל מצד שני "קשיות עורף" זו היא ייחודיותו של בני ישראל. שמשון בן רפאל הירש (רש"ר הירש) מפרש את התכונה הזו לאורך חיי עם ישראל לאורך השנים. "ההליכה עם האמת עד הסוף, היא זו שמחזיקה ושתחזיק אותם נאמנים לבורא לאורך כל ההיסטוריה. איזו אומה יכולה לשאת בעול תרי"ג מצוות מלבד ישראל? מי יכול לעמוד מול הזרמים, הרוחות, הרדיפות והתלאות? רק עם ישראל, עם קשה עורף, אשר צועדים בגאון אל מותם כש "שמע ישראל" על שפתותיהם". ובדיוק בגלל תכונה זו ביקש משה לסנגר על עם ישראל, דווקא משום היותם קשי עורף, זו ייחודיותו, זו המעלה שלו.
הוא למשל לא קשה עורף Arvinda Panchal
וכך בדיוק אני מרגיש בקשר לגיל ההתבגרות של נועם בכלל וביחסו אל הפרויקט הזה בפרט (לפחות השבת) אם בשבוע שעבר דסקסנו על פרשת בראשית והספקתי אפילו להקליט אותו כדי לתמלל (כלומר היה לי בשר כדי לכתוב), השבוע הוא קרא את הפרשה…וזהו. מה אין לך מה לומר? לא. סתם סיפורים רגילים. אין לי מה לומר…
אין לך מה להגיג על המבול? על מגדל בבל? על התאגדות הראשונית של בני האדם? על הרצון שלהם להיות יחד והפחד להתפזר (סיבת בניית המגדל)? על ייחודיות? על אחידות? על למה אלוהים חיסל את החיות בעוד בני האדם הם אלו שחטאו? על זה שחם נשפט על זה שראה את ערוות אביו נוח שיכור למרות שסיפר את זה לאחים שלו והם כיסו אותו? אין כלום לומר על זה? שאלות? תהיות? והתשובה שלו..
טוב אז מה אני עושה עכשיו? איך אני יושב וכותב? אני יכול לכתוב את התובנות שלי מהפרשה אבל את זה עשיתי לפני שנתיים כבר. הפעם הפרויקט הוא אחר, מה נועם חושב על הפרשות? מה התובנות והערכים שהוא מפיק ממנה? כיצד ילד מתבגר ניגש לפרשות השבוע? איך הוא רואה אותן מעיניים של ילד מתבגר? ונועם? לא מוכן לשתף פעולה (אבל התחייבתי. בפני עצמי!) כשדיברנו על הפרשה הוא בכלל שואל אותי "למה צריך דתות בעולם?" ושאר שאלות פילוסופיות "מתריסות" המגרדות את גבולות הדת והמסורת וכל מה שהכיר עד היום. כלומר נועם בשלב הזה לא בא לו לשתף פעולה, המסורת פתאום לא מעניינת אותו או לפחות לא כמו פעם. הוא מטיל בה ספק או שמא מעלה שאלות ומפתח לעצמו את חוש הביקורת. כלומר אותו "מרד נעורים" שהוא עושה עכשיו, הוא זה שייגבש את נועם הנער, הגבר: חוש הביקורת והספקנות תוך כדי כיבוד עצמי וכיבוד הזולת (והמסורת לצורך הדוגמה). זו ייחודיותו . הבעיה היא הפתרון עצמו- מ.ש.ל.
כשאני חושב על זה הוא תמיד היה כזה. כשאני כותב את מילים אלו אני פתאום קולט שזה בול אני. וואו. פאוזה…
אז מצד אחד נועם השאיר אותי בלי בשר לכתיבה רוב השבת, מצד שני הייתי מבסוט. הילד באמת מתנער, שואל שאלות, בודק גבולות, מטיל ספק, מפעיל את חוש הביקורת שלו.
כמה הוא עוד ישתף פעולה בהמשך הפרויקט? לא יודע. הרי "קשה עורף" הוא לפעמים…
השראה ומקור: http://www.arachim.org/ArticleDetail.asp?ArticleID=14676
תחתית החבית 
פינגבק: "דרך ארץ קדמה לתורה": פרשת לך לך: הרגע שבו נועם אמר "אני הולך" / ערך העצמאות | תחתית החבית