“דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת “בהעלתך” – *הדלקת המנורה ועמוד ענן כמשל להורות וגידול ילדים*

כשפרשת השבוע קשורה אליך באופן אישי (פרשת בר מצווה של נועם), התובנות ממנה מקבלות נופך אחר. בטח אם נוסיף לזה חוויות, אירועים, שמחות ורגש.

פרשת השבוע, "בהעלתך", היא פרשת בר המצווה של נועם ולכן יש לי איזשהו יחס מיוחד כלפיה. השבת, בנה של חברת ילדות מצרפת, חגג בר מצווה בארץ, עם אותה פרשה. לאחר הסופ"ש העמוס אירועים ושמחות, אני כותב את הפרשנות של הפרשה של השבת האחרונה רק היום ועל הדרך גם הגעתי לתובנות אחרות ממה שתכננתי לכתוב מלכתחילה.

תקציר הפרשה

בפרשת בהעלותך מתחיל המסע לארץ ישראל. הפרשה נפתחת במצוות הדלקת המנורה על ידי אהרן. לאחר מכן, מסופר על "פסח שני", הזדמנות לחגוג את פסח למי שלא יכל לחגוג בזמן מסיבות כאלה ואחרות. בהמשך מפורטים ההכנות למסע: עמוד ענן המלווה את בני ישראל, הכנת חצוצרות להעברת הודעות ועוד…פרשיה מיוחדת היא כשבני ישראל מתלוננים על המן ומתגעגעים לבשר, לדגה ולאבטיחים של מצרים. הם דורשים בשר. משה מתלונן בפני אלוהים על הקשיים בהתפקיד.  ה' ממנה שבעים זקנים שיעזרו למשה, ומציף את העם בכמויות בשר "עַ֤ד אֲשֶׁר-יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם" (במדבר, פרק י"א, כ).
החלק האחרון של הפרשה מתייחס לפרשיה על האישה הכושית. לא ידוע אם מדובר באשתו ציפורה או באשה אחרת, אין לנו מושג מה בדיוק נאמר בשיחה, יש לזה פירושים רבים. בפרשיה זו אהרן ומרים מדברים רעה על משה. על כך שמאז שהוא קיבל את הנבואה בהר סיני הוא פרש לאשתו. "גם אנחנו קיבלנו את הנבואה ולא הזנחנו את חיי האישות והמשפחה" הם מסבירים. בכל אופן, מרים נענשת בצרעת, אהרן ניצל. אהרן מתחנן למשה שיתפלל לרפואתה והוא נענה אבל היא כבר נטמאה ומוצאת אל מחוץ למחנה. העם ממתין לה עד שתחזור כדי שתוכל לנסוע עם כל העם.

אין ספק שלפרשה לפחות שתי פרשיות מעניינות מאוד – עצם העובדה שנשבר למשה ומתחנן לעזרה (גודל ועול האחריות, היופי שבלבקש עזרה) וכמו כן הפרשיה של האישה הכושית (מדוע כ"כ הפריע למרים שמשה אינו מתייחס לאשתו. רמז? לא מתוך שיקולים פמיניסטיים) אולם לבסוף, בחרתי להתמקד דווקא בשני פסוקים, אשר לא עומדים מאחוריהם שום פרשיה.

הפסוק הראשון מתייחס לציווי הדלקת המנורה ע"י אהרן:

במדבר, פרק ח':
ב: דַּבֵּר֙ אֶֽל-אַהֲרֹ֔ן וְאָֽמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת-הַנֵּרֹ֔ת אֶל-מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת:

הפסוק השני מתייחס לעמוד ענן:

במדבר, פרק ט'
י"ח: עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֗ה יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל-פִּ֥י יְהֹוָ֖ה יַֽחֲנ֑וּ כָּל-יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶֽעָנָ֛ן עַל-הַמִּשְׁכָּ֖ן יַֽחֲנֽוּ:

שני פסוקים תמימים שכשאני קושר ביניהם הם מקבלים משמעות אחרת.

גידול הילדים משול להדלקת נרות המנורה

רגע רגע, נרות מדליקים, לא "מעלים". מה הכוונה בפועל להעלות?
רש"י מסביר: "בהעלותך – על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון 'עלייה', שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". בנוסף, לא רשום "בעלות הנרות" אלא "בהעלתך" כלומר דרך ההדלקה אתה מעלה את עצמך. צריך לקרב את האש אל הפתילה, להדליק, ואז להתרחק ולתת לשלהבת לדלוק מעצמה. לא להדליק בכוח, פשוט לתת לזה לקרות. אם נרפה מהר מדי השלהבת תכבה ולא תדלק מעצמה. אפשר ללמוד מזה לגבי גידול ילדים – המהות שלנו כהורים היא לתת לילדים את הכלים המיטיביים על מנת שימצו את היכולות שלהם בעולם הזה, להוות להם השראה, "להצית" את הלבבות שלהם, "להדליק "אותם על דברים. נשאלת השאלה האם וכמה להתרחק, לתת להם לגלות דברים/טעויות/כישלונות בעצמם, לתת להם "להישרף"? ומתי להתקרב ולעזור להם? האם האש תכבה? להלדיק את האש במקומם? האם וכמה להשגיח מהצד?  מה זה נותן לי? בהמשך.

אוקיי הבנתי, איך עושים את זה? ע"י הטבה.

מצוות עריכת, סידור, ניקוי ושיפור הנרות נקראת "הטבת נרות". כלומר פעולות שהן תכלס מאמץ לא קטן והרבה עבודה שחורה כביכול לשם כלום ושום דבר. הרי ניתן להדליק את הנר גם כשהוא קצת מלוכלך ונקבל את אותו אור. אולם הכוונה כאון היא לפעולות שהן בבחינת שיפור מבחינה איכותית. לעומת זאת, בהדלקה לא צריך להתאמץ והתוצאה היא מיידית – אור. גם פעולה זו משולה לגידול הילדים: הנכונות להפשיל שרוולים ולהתאזר בסבלנות בביצוע המשימה, והיכולת הנפשית להשקיע היום בכדי לקצור פירות מחר. זה בגידול עצמו אבל גם בעל ערך חשוב מאוד בכל הקשור ללימודים (שלהם, את שלנו סיימנו): למאמץ, להמתנה, לעבודה השחורה יש ערך מבחינה לימודית. ללא תחושה של התמודדות ונכונות לצלול עמוק למימי ההתמודדות עם האתגר, יהיה קשה לצבור ידע. עלינו לספק לילדים שלנו כלים ללמידה משמעותית ולתת להם להתמודד עם האתגר שבזה.

הורות משולה לעמוד ענן

כשקראתי את הפסוק דמיינתי את ההורה כמנהיג של הבית, המדריך את ילדיו. כשהוא הולך, הם הולכים. כשהוא עוצר, הם עוצרים. בטח בשנים הראשונות. אנחנו מהווים מודל של אלוהים. אנחנו המודל האולטימטיבי של החיים כאן. הם ילמדו מאיתנו וייחקו את התכונות הטובות והפחות טובות שלנו. בנוסף, יש במצב הזה של מסע במדבר בהתאם לענן, קושי אנושי: חוסר וודאות וחוסר בחירה.
אתה לא יודע מתי הוא ייעצר ולכמה זמן ומתי הוא מתכוון להתחיל שוב ללכת. הרמב"ן מסביר שהיו מצבים לא קלים לבני ישראל ועם כל הקושי הם לא יכלו לבחור אם לחנות או לנסוע, נשארו במצב הנתון על אף הקושי. למשל, אם המקום שבו חנייה לא היה מוצא חן בעיניהם או אם הלכו כמה ימים והתעייפו לא היו יכולים לעצור באמצע הדרך, וכן היו פעמים שזמן החנייה במקום מסוים היה קצר והיה עליהם לפרוק את מטלטליהם ואחרי יום או פחות היו צריכים לארוז אותם שוב. ובכל המצבים הללו לא היו יכולים לבחור אחרת. הקושי מתעצם כשאנחנו מדברים על עם שלם. כמה קשה לנדוד ממקום למקום מבלי לדעת מהי התכנית מראש.

המצב הזה של חוסר וודאות יכול לשגע פילים. בואו רגע נתעמק עוד קצת: מי מאתנו לא עמד פעם לפני בחירה מורכבת ואמר לעצמו "שמישהו אחר יחליט בשבילי", "אלוהים תן לי סימן!!". תארו לעצמכם שבכל בחירה והתלבטות ההכרעה הייתה מגיעה באופן מיידי מהשמיים: איך העולם שלנו היה נראה? נשאל באומץ: האם באמת היינו יכולים לחיות כשכוח עליון מחליט עבורנו? עולם כזה הוא עולם שבו אין מקום לקבלת החלטות עצמאיות, אין מקום ליצירתיות, אין מקום גם לטעויות. מציאות שבה לאדם אין כל שליטה. זהו עולם שאמנם קל לכאורה לחיות בו אבל קשה מאוד להתנהל בו. זוהי המציאות שבה חיו עם ישראל במדבר. אלוהים מציב את הניסיון הזה לפני עם ישראל, כדי לחדד את משמעות המחויבות של היותו האל של העם הזה. מקום בו אין בה פשרות ואין בה מקום להחלטות. זוהי מחויבות לנסוע ולחנות על פי ה'.

ככה גם לגבי גידול ילדים. לנו ההורים הכלים, הניסיון, ההבנה הרחבה יותר של המסע במדבר שלנו. לא תמיד הם יוכלו להבין את השיקולים שלנו. נשתדל מאוד להסביר ולהנגיש להם אותם אבל ההצלחה לא מובטחת. מה שדרוש כאן היא אמונה של הילדים בנו ההורים וכדי שזה יקרה דרושה הורות מנהיגותית. הורות שיודעת מה התוכנית שלה. שלא מצטדקת, שלא סובלת מרגשות אשמה. שיודעת לדייק לעצמה מה החזון המשפחתי והאישי שלהם. הורות שיודעת לקבל ולהכיל את הרגעים הפחות נעימים של ההורות ולא מנסה לייצר הורות מושלמת. הורות שמאפשרת לילד למצוא בעצמו את הכוחות הפנימיים שלו, שלא תמיד יקבל תשובה ברורה ומיידית מהוריו, שיודעים מה הכי טוב עבורו (לא תמיד) אבל רוצים שהוא יגלה בכוחות עצמו.

תהנו מהמסע במדבר. זה לוקח רק 40 שנה ואז הילדים נכנסים לארץ ישראל 😜😜😜