אנחנו רק בפרשה השלישית מתחילת פרויקט בר המצווה ונועם כבר עשה לי מעשה "לך לך": הוא הבטיח, התחייב אבל בפועל שם קצוץ. זה כואב, זה מעצבן וזה מערער אותי. מכירים את ההרגשה כששמים עליכם קצוץ?!?!? זה צורב ושורף מבפנים!!!
נועם לא משתף פעולה. הוא לא קורא את הפרשה. תכלס בא לי לצרוח!
אאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!
הניצנים נראו כבר בשבוע שעבר בפרשת נוח. לקראת יום חמישי, שאלתי אותו אם הוא קרא את הפרשה והוא אמר לי שכן. אז איזה תובנות יש לך מהפרשה? אין לי. אין מה לומר על המבול. רק מהתשובה הזו ידעתי שהוא לא קרא, כי מסופר גם על מגדל בבל, סיפור מיוחד שלא ניתן להתעלם ממנו. בסוף, הוא קרא את כולה, אבל לא היה לו מה לומר. הבנתי את המסר וכתבתי על זה בפוסט בשבוע שעבר: "תקופת הנעורים". תנשום, זה חלק מזה.
כדי לא להגיע לשבת בצהריים ועדיין אין לי על מה לכתוב, השבוע החלטתי להקדים. כבר ביום ראשון פתחתי את החומש בפרשת "לך לך" ונכנסתי לחדר של נועם. מה כבר עכשיו? כולה יום ראשון. יש זמן! נכון, אבל עדיין, תקרא, תעבד, תחשוב ואז יהיה לנו זמן לחשוב ביחד, לנתח ולכתוב. אותו דבר יום שני, יום שלישי…יום חמישי. היה אצלו חבר אז בעדינות רמזתי לו שאוטוטו סופ"ש. בסדר אבא, בסדר.
כמה אירוני שדווקא בפרשת לֶךְ-לְךָ֛, זה יבוא הכי הרבה לידי ביטוי, שלא לומר שנייה מלידי פיצוץ. אתמול בערב, כשהבנתי שזה כבר לא יקרה – אמרתי לו ששנת הבר מצווה תראה בדיוק כמו מידת ההשקעה שלו. היא יכולה להיות מהממת אם נתכנן ונפעל או שהיא יכולה להראות רגילה, פשוטה, פרווה, אם לא נעשה כלום. הכל תלוי בו.
תכלס רציתי לעשות לו רגשי: הסכמת להיכנס איתי שותף לפרויקט, התחייבת בפניי, אני התחייבתי בפני עצמי ובפני הקוראים שלי. הבטחתי פרויקט שבו נועם המתבגר מפרש את הפרשה בעיניים שלו, בדיוק כמו שהיה עם איתי ובפועל זה שוב אני שמפרש, אבל בכיוון אחר. מה קורה לעזאזל בגיל ההתבגרות בראי הפרשות. אלו ערכים ניתן למצוא ולצקת לנער.
אבל זה יותר מזה: זו ההרגשה שלא שמים עליך, שלא מחשיבים את המילה שלך, סליחה על הביטוי מחרבנים עליך. שבוע שלם הוא אומר בסדר, החומש פתוח על השולחן שלו והוא? הוא בפלאפון, במחשב, באינסטוש, עם חברים. ומה עם מה שהתחייב בפניי? פחות חשוב או לא חשוב בכלל. לא עכשיו, הנה תכף, שנייה.
"לֶךְ-לְךָ֛"
"בסדר אבא, התחייבתי אבל לא ב*** שלי עכשיו לשבת ולחשוב. תן לי את הזמן להיות עם עצמי. אני צריך שקט, אני באמצע דרך, מסע, סערה בלב ים, הכל משתנה סביבי, הגוף שלי משתנה אפילו, תקופה וואו, וואו, וואו. הנה אני אומר את זה: אבא אני הולך, עזוב אותי מזה. די כבר!! מעצבן!!!" הוא קם וטרק את הדלת.
אוקיי, להירגע. זה לא באמת קרה. אבל הוא מחזיק את עצמו מלעשות את זה. אני מחזיק את עצמי גם לא ליפול לכיוון. אבל שפת הגוף שלו והעיניים שלו משדרים בדיוק את זה ומה זה אם לא גילוי וגיבוש עצמאות, אה?!
בפרשת השבוע אלוהים קורא לאברהם ואומר לו:
בראשית, פרק יב':
א: יֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-אַבְרָ֔ם לֶךְ-לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ:
בואו נפרק את המשפט הקצר אבל הכל כך משמעותי הזה:
במבט ראשון נראה הציווי כמורה על עזיבת מקום מגורים והליכה אל עבר האופק, אל הלא נודע. ברקע אברהם התבקש לא רק לעזוב פיזית אלא גם רוחנית. לעזוב ולשכוח את בית אביו על מנת שיוכל לקבל על עצמו את התפקיד שייועד לו, אביו של אומה חדשה וענפה והאמונה באל אחד. יש צורך בעזיבת המקום, בנטיעת אופי, מעשים וכוונות בארץ החדשה (בפרשה זה בא לידי ביטוי במצרים ובסדום עם לוט, המריבות על הרכוש ועוד). אלוהים יכל היה לומר לו רק "לך" כלומר קום, עזוב את המקום הזה ולך לשם אבל רשום "לְךָ". למה?
"אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ"
מסופר במדרש שעוד באור כשדים היה אברהם שונה בתכונותיו ואמונותיו מהסביבה – כבר אז האמין בישות אחת. ישנו סיפור מיוחד על חנות פסלי האלילים של אביו וסיפור כבשן באש. מומלץ לקרוא כדי להבין שלא סתם נבחר דווקא ל: "לך לך". ממצב של כאוס ושוני כל כך בולט, באה הקריאה אליו לקום ולשנות, לעשות ולייצר מציאות. לא ללכת ממקום למקום אלא אליך – אל המקום החדש שגילית בעצמך.
ושם בדיוק נמצא נועם – מקום חדש שהוא מגלה בעצמו. הוא "עזב" את בית אבין ומולדתו, את המשפחה והערכים עליהם גדל. הוא לא באמת עזב אותם אבל הוא שם אותם בצד, בתחתית הטריי, בתחתית סולם העדיפויות. לא כי הוא כפוי טובה, לא כי הוא רע, לא כי לא אכפת לו – ממש לא! הוא אוהב, אכפתי, דואג (גם אם לקח לו שבוע לקלוט שלאמא שלו נשברה היד והיא לא יכולה לעשות כלום בבית וגם לא לבשל אז הוא קנה לה פלאפל) – הוא פשוט רואה דברים אחרת עכשיו. הכל מתערבב, הכל מסתובב. כשימצא את ה"לְךָ" – מה נכון לו? מה מדויק ביותר עבורו? מה הוא רוצה? מה הוא אוהב? מי הוא? מה השאיפות שלו? מה המטרות שלו? מה האמונות שלו? – הוא יחזור הביתה מגובש, אסוף, חזק, איתן, נער, גבר.
ומה עד אז? אשב לכתוב (בחושך) בעצמי, ולגלות את נועם (וגם אותי) בדרך אחרת, בזוית נוספת, שלא הכרתי עד היום. איזה גילוי מרגש זה! מסתבר שאנחנו אף פעם לא מפסיקים ל: לֶךְ-לְךָ֛ מֵֽאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ.
מסע החיים בעצם, לא ככה?
תחתית החבית 