“דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת "פינחס" – *לכל קול יש מקום, בזכות ולא בחסד*

השמעת קול היא בבסיסה ביטוי של מילים. הכוונה והדרך שהם יאמרו ייקבעו אם אלו יהיו ביטוי של ממש או סתם הד.

אקו (Echo), הד בעברית, הייתה פילגשו של אל האלים זאוס, במיתולוגיה היוונית. אשתו של זאוס, הרה (Hera) הענישה את אקו כשגילתה את בגידתו של בעלה: על אקו נגזר שלא לבטא לעולם את דבריה שלה, אלא רק לחזור על דבריהם של אחרים.

אני מדמיין את זה וישר עולה לי משהו קצת יותר נעים ומצחיק כשהילדים משחקים במשחק תוכי וחוזרים אחרי כל משפט שלי. זה נחמד, נעים ומצחיק לכמה דקות אחרי זה, זה מחרפן.
קצת דמיון מודרך: נסו למשך 20 שניות לדמיין איך זה מרגיש. תחשבו שאתם אומרים משהו, וקולכם לא נשמע. הוא מגיע לכמה מקומות ופשוט חוזר אליכם כמו שהוא נשלח. אתם מנסים שוב והקול? חוזר כמו שהוא. זאת לעומת קול שנשלח לאוויר, מקבל ביטוי, מגיע למי שמגיע והוא מאמץ אותו, שומע אותו, מפנים אותו, מסכים או לא מסכים זה לא משנה – כבר קיבלתי התייחסות וביטוי עצמי.

מה עושים עם כל הקולות האלה שחוזרים אלינו? אתם מצליחים לדמיין מאות ואלפי קולות שפוגעים בקירות וחוזרים אליכם בכמויות? הדעת יכולה להתחרפן מזה. כל מה שאני מנסה לבטא, נזרק לחלל האוויר ופשוט חוזר. מהר מאוד, העולם שסביבי מתחיל להיסגר עליי, עד שהמקום צר מלהכיל, עד שאין לי מקום להכיל את עצמי, עד שאני כבר לא מסוגל לראות את המציאות בפריזמה רחבה יותר, עד איני מסוגל לראות שיש עוד אפשרויות, עד שאיני יכול לראות עוד את הסביבה שלי אלא רק איך הכל נסגר עליי…עד שכבר…עד ש (כמעט) מאוחר.

על חשיבות של השמעת קול, בפרשת השבוע, פרשת "פינחס".

תקציר הפרשה

פרשת השבוע הקודמת, "בלק" הסתיימה עם לקיחת החוק לידיים של פינחס כאשר רצח בכידון את זמרי בן סלוא (אחד מנשיאי שבט שמעון) אשר בעל מדיינית לעיני העם (וגם אותה רצח). בפרשה זו, אלוהים מעניק פרס לפינחס, "ברית שלום" (קבלת תואר ותפקיד כהונה לו ולכל הדורות שיבואו אחריו). על זה ש: "הֵשִׁ֤יב אֶת-חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת-קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹֽא-כִלִּ֥יתִי אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי: (יא). לאחר מכן מבוצע מפקד צבאי ועקרונות חלוקה לנחלות; אלוהים מודיע למשה כי ייאסף אל אבותיו ויצפה בעם נכנס לארץ; משה ממנה ממלא מקום, יהושע בן נון. הפרשה מסתיימת בדיני קרבנות.

התשמע קולי?

לפי כללי חלוקת הארץ, המפתח לחלוקה הוא מגדרי: לגברים בלבד. חמשת בנות צלפחד משבט מנשה (מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה ותִרְצָה), שאביהם מת במדבר ולא הותיר בנים, באו לפני משה וטענו כי מצב זה פוגע באביהם ובמשפחתו, היות והמשפחה לא תזכה כלל לנחלה בארץ.

במדבר פרק כ"ז:

{ג} אָבִ֘ינוּ֘ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹֽא-הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָֽעֵ֗דָה הַנּֽוֹעָדִ֛ים עַל-יְהֹוָ֖ה בַּֽעֲדַת-קֹ֑רַח כִּֽי-בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא-הָ֥יוּ לֽוֹ:
{ד} לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם-אָבִ֨ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה-לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ:
{ה} וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת-מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:
{ו} וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
{ז} כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֘ דֹּֽבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַֽחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת-נַֽחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן:

משה יכל לענות להם בפשטות שעל פי כללי התורה לא מגיעה להן כלל נחלה וכשיתחתנו יוכלו להיות בנחלה של בעליהן וכך היה גומר את הסיפור מבלי לבדוק את הנושא מול אלוהים בכלל. אולם משה הבין שיש כאן סוגיה אחרת וכנראה צדק בטיעוניהן. פנייתן לא הייתה פניה רגשית המבקשת ממשה רחמים על מצבן העגום כבנות יתומות מאב, אלא בקשה שכלתנית המבוססת על לימוד של ההלכה. אסביר:
לו היה לאבינו בן, הן מנמקות, לא היינו מבקשות נחלה. אם אנו נחשבות כבן – תן לנו נחלה. אם איננו נחשבות כבן – תתייבם אמנו (מצוות ייבום) ובכך יהיה בן שימשיך את שם אבינו.

משה העביר את טענתן לאלוהים. התשובה הייתה כי אכן הבנות צודקות. יש להעביר להן נחלה על-שם אביהן. בזכות בנות צלפחד, דיני הירושה עודכנו ואלוהים קובע כי במקרה שלמשפחה אין בנים, תעבור הנחלה לבנות, ואם גם בנות אין תעבור הנחלה לפי סדר העדיפות הבא: אחיו, אחי אביו, כל קרוב משפחה.

בנות צלפחד יכלו לקבל נחלה לכשיתחתנו מכוח נישואיהן אולם הן רצו לקבל את הירושה בזכות (ירושת אביהן) ולא בחסד (אחרי נישואיהן). הן ביקשו שקולן יישמע. "למה יגרע שם-אבינו?". הן מזכירות כי אביהן לא היה חלק מעדת קורח. הן טוענות שלא יתכן שאביהן שאין לו בנים יאבד את נחלתו כמו אדם שחטא בחטא קרח. לא יתכן ליצור השוואה בין אדם שאין לו בנים לאדם שחטא בחטא חמור. כלומר, אביהם מת בחטאו הפרטי ולא בחטאם של קרח ועדתו ולכן מגיע להן חלק ונחלה בא"י.

איור של בנות צלפחד משנת 1908, מתוך: Illustrator for the Bible and its story taught by one thousand picture lessons
קליק על התמונה למאמר נוסף בנושא

הנני כאן

בנות צלפחד הגישו את טיעוניהן בצורה ברורה, ללא חשש ובאומץ רב כשבכיסיהן תוקף דין צדק. גישתן נבעה ממקום פנימי נקי וראוי, מתוך רצון להשמיע את קולן ולשנות מציאות או אולי קודם כל, למפות אותה: "אנחנו כאן" הן אומרות בעצם, יש לקחת אותנו בחשבון. את הגישה הטהורה, העמוקה, היוקדת, השורשית כל כך ניתן לראות בראש ובראשונה בזוגיות – המקום שיש לכל אחד ואחת במערכת הזוגית שלו.

מה המקום שלי בתוכה? האם הקול שלי נשמע? מה מידת ההשפעה שלו? האם אני נלקח בחשבון? האם כל כוחותיי ויכולותיי מכוונים אך ורק למען בני המשפחה האחרים או שמא אני שם לב גם לעצמי? לרצונות, לתחושות, לחלומות, לתכניות, לשאיפות שלי? איך אני מצליח למזג ולגשר בין אלו שלי לבין אלו של בני המשפחה מבלי לשכוח את עצמי? לכל אחד מאיתנו יש את הכוח העצום לשנות ולהשפיע.

אם אני מרגיש שקולי לא נשמע, איך אני יכול לשנות את זה?
לחזור ולהתחבר למשאבים האישיים שלנו: להיזכר מי אני באמת? מהן היכולות שלי? מה ערך המוסף שלי? עם איזו מתנה אני בא לעולם?
לייצר ולתדלק את החזון האישי: מי אני באמת ואיך אני רוצה שהבית שלי ייראה? לשנות את נקודת הציון שלנו במפה הביתית לראש יחד עם בת/בן הזוג, להיות ההורים, המובילים, המנהיגים של הבית הזה.
לתקוע דגל במרכז הבית ולהכריז הנני כאן: אני כאן, יש לי מקום. אני לא מושלם, אני אנושי, זה אני. יש מה לשפר, יש מה ללטש ולשפץ. אני מושלם איך שאני. אין שום סיבה שקולי לא יבוא לידי ביטוי.

אם יש מסר שלקחתי מלימודי הנחיית הקבוצות הוא שלכל קול יש מקום. ביטוי של קול כזה, משמעותו שיש עוד אנשים בקבוצה שחושבים ככה. פרשת השבוע קוראת לי לכבד כל קול בסביבתי. לתת מקום לכל קול. כדי שזה יקרה, צריך קודם כל עליי לרצות לשמוע. להכיר בזה שיש עוד קולות מסביבי שיש להן מקום. אחרי שאני מוכן לשמוע עוד קולות, אני פתוח להקשבה. הקשבה אמיתית, מכילה, מקבלת, בזרועות פתוחות ואוהבות.

תעצמו עיניים ותקשיבו לשיר. אין כמו יום שישי לשמוע שירים של פעם.