מסתבר שאחד המדרשים לפרשה זו היא המקור הקדום ביותר לקיומה של ציון בר מצווה בגיל 13. מבט על יחסי עשיו ויעקב גם ילמד אותנו על הכיוונים השונים אליהם המתבגר יכול ועלול לפנות.
בנוסף, המדרש גם מהווה מקור לאמירת "בן שלוש עשרה למצוות" ולאמירת " ברוך שפטרנו" ( בראשית רבא סג, י ) מה שמתאים ביותר כנושא לפרויקט הבר מצווה של נועם. בפרשת השבוע, מסופר על יעקב ועשיו, נזיד העדשים ומכירת הבכורה, על גניבת הברכה של יצחק מעשיו כשיעקב התחפש לעשיו בעצת אמו ובריחת יעקב לחרן כי עשיו מתכנן להרוג אותו.
בתחילת הפרשה, מופיע פסוק אחד המתאר את המעבר לגיל מצווה, לגיל בגרות היכול לשפוך אור על הכיוונים השונים אליהם יכול ועלול הנער לפנות.
בראשית כ"ה:
כ"ז: וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַֽעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם ישֵׁ֖ב אֹֽהָלִֽים:
בפסוק הזה אנחנו רואים את מי שמתוארים כילדים קודם לכן (אף כעוברים) הופכים לנערים. בסוף הפסוק כל אחד מהם הופך לאיש. איש אחד שונה מהאיש השני. המקרא מעוניין שנעשה את האבחנה הזו, יש בו גם חלוקה לטובים ורעים בעשרות הפרשנויות שקראתי – הנקודה היא כאן היא לראות את השוני שבאחים כחלקים מנוגדים הקיימים בכל אחד מאיתנו. כעוברים שאחזו אחד בשני עוד בבטן, לכל אחד מהם קצת מזה וקצת מזה, מעורב ירושלמי. לשניהם תכונות "טובות" ו"רעות". גיל בר מצווה הוא שלב, מעבר בין תקופת הנערות לבין היות האדם לאיש. עם הבגרות הפיזית הנלוות לגיל הזה באה גם הבגרות המנטלית:
- הבחירה: הבחירה להיות איש ציד או יושב אוהלים. ההבחנה בין הפנים לחוץ. לשדה ולציד של החיים או לפנים, לבית, לאוהל. האם בכלל יש לעשות הבחנה בין השניים? האם צריך להיות נער של בית ונער שבחוץ? או שמא "תוכו כברו"? מה זה אומר להיות נער עכשיו? ללכת להשתובב בציד בחוץ? להסתגר שעות בחדר (זה נחשב יושב אוהלים?)? איך אני מחלק את עצמי בין הצורך להיות עם חברים בחוץ לבין הרצון והצורך להיות עם המשפחה שלי בבית? אפשר בכלל לאזן בין השניים? איזה נער הוא נכון יותר?
- אחריות: אחריות לבחור את הדרך, השביל, הערכים אליהם יפסע. החלטות לגבי העתיד. ההבנה כיצד הצעדים שלו הם אלו שיסללו את השביל לעתיד. האם להיות "איש תם", שיש המפרשים את הביטוי ככוונה לאמת, שלא יודע לרמות (מכוון ליעקב אבל רימה גם רימה לטווח הקצר לא משנה שלטווח הארוך זה השתלם לכולנו)? או להיות עם "ציד בפיו" שרש"י מפרש כ:"כתרגומו: בפיו של יצחק. ומדרשו: בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו"?
כל עניין מכירת הבכורה מעלה שאלות מעניינות? למה עשיו ויתר על הבכורה? למה בכלל יעקב רצה בה? לא אכנס לנקודה הזו אבל כן אפשר להגיד באופן מהותי יותר שגם בגיל ההתבגרות ובכלל בחיים כולנו עושים לפעמים עסקאות גרועות על בטן ריקה, שחלק מאיתנו רוצים ומכונים לקחת את האחריות שבבכורה (דאגה לבני הבית) ולפעמים ממש אבל ממש מחשק לנו להגיד "וְלָֽמָּה-זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה" (כ"ה, ל"ב) – עזוב אותי באמאש'ך עד כדי כך שאמכור אותה תמורת נזיד עדשים . לפעמים אנחנו לוקחים אחריות ולפעמים בא להיות להיות מנוהלים וזורקים את הבכורה למישהו אחר. גם הנער המתבגר רוצה להיות עצמאי אבל גם רוצה שידאגו לו, יכבסו לו, יאכילו אותו, ישלמו לו….
איך יעקב ועשיו, שני ילדים שגדלו באותו בית, יוצאים כל כך שונים? השוני גם בין האחים האלה שבא לידי ביטוי בצורה כל כך חריפה בפרשה – מהדהד לי את ההבדלים בין שני הילדים שלי, שני הבנים ומחזק את האמרה "חנוך לנער על פי דרכו": כל ילד שונה מאחיו. יש לכוון את החינוך בהתאם לדרכו המיוחדת לו, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו.
גם קנאה בין אחים עולה כאן בפרשה – נושא מסובך בפני עצמו. בכלל, ספר בראשית מלא בסיפורים של קנאה (קין והבל, יוסף ואחיו, יעקב ועשיו). המשותף לכל הסיפורים הוא העדפת אחד ההורים את אחד הילדים – טעות פטלית כשלעצמה. סיפורים אלה מדגישים את החשיבות להבין למה ילדים מקנאים ושנדע לשים לב לפעולות שלנו ואיך הן מגבירות או מורידות את האש. על זה כבר כתבתי לפני שנתיים בבלוג, כאן.
ככשאלתי את נועם מה הוא הרוויח מהבכורה הוא ענה לי: זמן נטו של אבא ואמא. ותגיד, תמורת מה היית מוכר? קקקקלללל תמורת פלייסטשיין 4 ופיפא 19. סתם. פלייסטיישן 5. לפעמים אפילו בא לי לתת בחינם. למה? כי לאיתי אתם מסכימים דברים ישר אחרי שאתם מרשים לי. אני היית צריך לחכות. לעבור את כל הדרך. אבל לא הייתי מוותר על זה כי תכלס בכורים יפים וחכמים יותר.
(שששששששששששש אל תספרו לו שסנדוויצ'ים הכי משובחים).
תחתית החבית 