למה התורה מציינת שלשרה היו "שני חיי שרה"? ואיך זה קשור למה שנכתב על אברהם בסוף ימים שהוא "בא בימים"? על שרשרת הדורות ושרשרת הימים שנקראים, חיים.
הפרשה פותחת במילים "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". מה פשר אריכות הדברים, למה לא נכתב "ויהיו חיי שרה מאה עשרים ושבע שנים"? הפרשנים אומרים ששרה הייתה "בת 100 כ-20 ובת 20 כ-7". אני מניח כי כוונת הפרשנות הזו היא לא רק התחדשות ונעורים מבחינה חיצונית אלא בעיקר פנימית – יציקת משמעות שעוברת איתה יום יום במהלך השנים.
חיי האדם מחולקים לכמה תקופות. תקופת הילדות, הנערות, הבגרות והזקנה. אדם משיל מעליו את נערותו ומביא את בגרותו תחתיה וכך הלאה. המצב האופטימלי והמשמעותי במסע החיים של אדם הוא להניח את כל התקופות, אחת על השנייה, כמו יסודות של בניין: אחד על השני ולא אחד במקום השני. להביא את הבגרות כשזו לא מחליפה את נערותו, אלא באה ומשלימה אותה. כל תקופה המעלות הייחודיות לה.
כזה גם היה אברהם. בסוף הפשרה כאשר הוא עומד למות כתוב כי "ואברהם זקן בא בימים". בא בימים – בא וכל ימיו איתו. רוצה לומר, כל יום נוצל עד תום והפך לחלק בלתי נפרד מאישיותו. אברהם קונה את מערת המכפלה ב-400 שקלים "מטבע עובר לסוחר" וקובר שם את שרה. שם ייקבר גם ע"י יצחק וישמעאל בסופה של הפרשה.
וְאַֽחֲרֵי-כֵן֩ קָבַ֨ר אַבְרָהָ֜ם אֶת-שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ אֶל-מְעָרַ֞ת שְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה עַל-פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א הִ֣וא חֶבְר֑וֹן בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן (בראשית כ"ג, י"ט)
שרשרת הדורות
איך זה מתקשר לגיל ההתבגרות ולבר מצווה של נועם? דבר ראשון, משום שערך המסוריות הוא ערך שנועם רשם ברשימת הערכים החשובים לו. דבר שני, בעיקר באופן הזה שגיל ההתבגרות הוא גיל בו הילד "פתאום" גדל ונהיה נער ומתחיל להיפרד מילדותו ומכל מה שגדל עליו (וגם מאיתנו ההורים, snif-snif). האם נועם יעזוב וישליך את הכל לפח? האם נועם יבנה את אישיותו וזהותו על הנדבכים הקודמים?
לצורך כך פשפשתי בארכיון העבודות שלי ושל אפרת שכתבנו באוניברסיטה ושאר מאמרים ומחקרים ברשת, ביניהם מאמר מצוין של חיים דויטש ממכון 'סאמיט' בירושלים בנושא: תהליכי גיבוש זהות אצל מתבגרים באומנה ואימוץ. התוצאה – חלק תאורטי המציין את שלבי התפתחות האדם והמסקנה החשובה עד כמה נחוצים יסודות ואבני דרך דוריים על מנת לגבש זהות יציבה ומגובשת היטב.
כהורים לילדים אנחנו מספקים, בנוסף לצרכים הפיזיים, גם חוליות קישור אל עברם, תרבותם וערכיהם של ילדינו וכן תחושת המשכיות ומשמעות אל העתיד.
תחושת המשכיות בחוויות העצמי הנה אבן פינה ליצירת זהות. בגיל ההתבגרות, עם התעצמות תהליכי פרידה ו אינדיבידואליזציה, נזקק המתבגר לעוגנים תרבותיים ומשפחתיים על מנת שילוו אותו ביצירת אוטונומיה אישית לו.
חוקר חשוב ונודע בספרות המקצועית, היה אריקסון (1950) אשר ניתח את שלבי התפתחות התינוק/הילד/האדם. הוא הדגיש את הכרחיות ההתייחסות לחלק החברתי על מנת לאפשר ל'אני', התפתחות. כל שלב התפתחותי ואופי סיומו, תורמים נדבך חשוב למבנה האישיות והזהות העצמית. זה מזכיר את מה שכתבתי על שרה ואברהם. שלבי ההתפתחות של אריקסון:
- אמון – אי – אמון
בחודשים הראשונים לחיים פוגש התינוק את סדר העולם. הקשר הראשוני בין אם לתינוק מהווה בסיס לרכישת אמון, עקביות וסדר.
- אוטונומיה- בושה וספק
בשלב זה מתמודד הילד ע"פ רצונו החופשי; נוצר מפגש בין הילד לסביבתו המקבלת ומחזקת את רצונו או מגבילה, מתסכלת ואוסרת עליו. הבושה, הספק וההיסוס הנן תולדות של מפגשים בהן האיזון בין האיסור לבין הקבלה מופר. בתקופה זו מתחילים להיווצר המצפון, הערכים, הנורמות, שלימים ישתתפו בשמירה על הזהות ויאפשרו את התפתחותה.
- יוזמה-אשמה
שלב זה מתאפיין בתחילתם של התנועה והדיבור. כאן נוצרים הכישלונות. בשלב זה מפתח הילד את המסוגלות ותורם לפתוחה של הזהות את היכולת לדמות, לשאוף.
- פעלתנות – נחיתות
בשלב זה פועל הילד במשימות חברה ולמידה. היכולת להפעיל, לשלוט ולהשיג מתחזקת בשלב זה, ולמעשה מתקיים מעבר התפתחותי מיכולת המשחק אל היכולת לעבודה ויצירה.
- זהות – בלבול זהות
בגיל ההתבגרות מתרחש תהליך של התנערות ובדיקת דימויים חיצוניים ופנימיים, מוסכמות, ערכים, תחושות גופניות ועוד. אט אט מתהווה התשובה לשאלה "מי אני?". תהליך גיבושה של הזהות נמשך על פני שנים רבות ובהעדר היכולת לגבש זהות, נפגוש בלבול זהות. אחד התחומים המושפעים מבלבול זהות הנו: יחסים בין אישיים. קיים כבר קושי מקרבה ופחד מאובדן זהות, הקשור ביצירת קשר. הקושי מתגבר אצל אלו שאינם בטוחים בנקודת המוצא שלהם, האישית או החברתית תרבותית. אם חסרה תחושה עצמית כזו הרי שהמעבר לשלב האינטימיות – בידוד, כרוכה בקשיים רבים.
לאורך כל שלבי ההתפתחות של האדם, מדגיש אריקסון את מקום המשפחה והחברה בגיבוש האישיות. בגיל ההתבגרות, לטענתו יש לטפח את המרכיב האידיאולוגי בחינוך המתבגרים. העיסוק בבעיות חברתיות ומשפחתיות מצמצם את האגוצנטריות האופיינית לגיל זה. הזהות, לדבריו, מורכבת גם ממרכיב אישי וגם משייכות הכרחית לקבוצת אנשים ע"י זיקה היסטורית או חברתית.
על מנת לחשל את הזהות צריך היחיד לחוות משבר מסוים במוסכמות פנימיות קודמות, להתמודד ולעבד אותן ומתוך משבר זה לצאת מחוזק ומחויב לנדבך נוסף בזהותו. לאחר התמודדויות שונות בתחומים חברתיים, אישיים תרבותיים, מקצועיים ומגבש הצעיר לעצמו את זהותו האישית.
גישות תיאוריטיות אחרות בנושא הנן גישתו של בולבי (1978), "Attachment Theory": בגישה זו טוען בולי כי הבסיס ממנו פועל המתבגר הנו משפחת המוצא שלו. חוסר ב"בסיס בטוח" מעין זה מביא לחווית בדידות חזקה. מישור נוסף ביצירתה של זהות, קשור לתפיסת ומקום הזמן והעבר. תחושת "זמן עבר" הנה עוגן הכרחי של עקרון המציאות. האיזון בין תפיסת העבר לתפיסת העתיד הכרחי וזאת על מנת לשמר את תחושת ההמשכיות מעבר למאורעות והתפתחויות שונות.
המשותף לכל התיאוריטיקנים הללו הוא כי:
- ישנה חשיבות לקיומם של ייצוגים פנימיים קבועים
- חשיבות קיומה של מסורת משפחתית חברתית
- חשיבות ההתמודדות עם משברים
- בדיקה חוזרת ונשנית של העצמי ויכולתו עד לגיבוש ומחויבות
מרכיבי הזהות העיקריים הנם:
- חוויות מוקדמות של אמון והורות יציבה
- תחושת המשכיות והכרות עם העבר האישי המשפחתי והתרבותי
- חוויות של תפיסת העצמי ע"י אחרים כבעל ערך וחיובי
אם כך, ראינו הן בפרשה והן בתיאוריות שהוצגו כי קיומה של שרשרת דורות, ערכים, היסטוריה, זהות העוברת מדור לדור מחזקת את זהות המתבגר, מייצרת לו כמה קרקע יציבה ובטוחה ומצמצת את חוסר הוודאות ותחושת הבלבול הכל כך אופיינית לתקופה זו.
אתגרים, חוויות ואף משברים (כפי שקורה לכולנו וקרה לאברהם בפרשה זו, הקודמת והבאות כמובן) בונות ומחזקות את האישיות של האדם. הוא לומד מהחוויות, הן מעצבות אותו, מעצימות אותו ואיתן הוא ממשיך הלאה לאתגר ולתקופה הבאה, מחוזק ומגובש יותר.
מכאן החשיבות שאני רואה בפרויקט הזה: לא רק למידת הפרשה של נועם, אלא גם למידתה מתוך הקשר לשאר הפרשות. כפנינה אחת מתוך שאר הפנינות בשרשרת. כזהות אישית, משפחתית, לאומית, דת, היותנו חלק מהיסטוריה ועם – עם הווה מיוחד במינו, עבר מפואר ועתיד מזהיר, בתקווה.
אסיים עם ציטוט חביב עליי במיוחד:
עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל / יגאל אלון
מקורות והשראה:
דויטש.ח, "תהליכי גיבוש זהות אצל מתבגרים באומנה ואימוץ", מכון 'סאמיט', ירושלים
Bowlby , J. (1978) “Attachment Theory and its Therapeutic Implication” Adolescent Psychology, Vol. VI
Erikson , E.H. (1950) “Childhood and Society” , New York: Norton
תחתית החבית 