" לומדים אית"י " / פרשת "תולדות" – *ביטוח צד ג'*

פרשת השבוע זועקת חוסר תקשורת משוועת ועל הצורך בדמות סמכותית ומגשרת שתעשה סדר ותושיב את הצדדים לשבת, לדבר ולמצוא פתרונות יצירתיים לקונפליקטים שעלו מהשטח. 

פרשת השבוע עוסקת בעיקר ביחסי האחים, יעקב ועשו. עוד מהבטן, יחסים אלו לא היו מזהירים. החל קרבות אגרופים ומהלומות בבטן (וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ), דרך מי ייצא ראשון ותפיסת העקב (מיכל היית צריכה לדחוף אותנו), וכלה התנהגות והאופי השונים ובשיא של מכירת הבכורה. 

אני אוהב את המבט בעיניים של איתי כשאנחנו קוראים ביחד את פרשת השבוע. הוא נתקל בהתנהגויות אנושיות של אבות אבותינו שמשאירות אותו לפעמים בהלם. מצד אחד, ספר היסטוריה, אגדה, קאנון תרבותי (יו ניים איט) בו הדמויות כביכול מושלמות. מצד שני, אנושיים בדיוק כמונו.

אצל ילדים הכל קל. כל גיבורי הפרשה לא עומדים בהסכם וחסרים להם שני דברים מהותיים, שאם היה להם אותו הכל היה נראה אחרת:
עשיו מכר את הבכורה ליעקב תמורת נזיד עדשים. שנים לאחר מכן, כשיצחק עומד למות, עשיו "שוכח" את ההסכם עם יעקב ולבקשת אביו הולך לצוד לפני קבלת ברכת הבכורה. מנגד, רבקה ויעקב גם עושים תרגיל ומתחפשים לעשו ומקבלים את הבכורה בעורמה. לבסוף, עשיו מגלה את זה ורוצה להרוג את אחיו. יעקב בורח.

איתי:

עשיו לא עמד בהסכם עם אח שלו! הוא מכר לו את הבכורה בשביל מרק עדשים כשהוא היה רעב. זה בעיה שלו שהוא נתן את הבכורה. הוא יכל לתת ליעקב את הבייבלייד שלו או קלפי סופרגול. אם הוא היה אוכל את ארוחת העשר שלו בשדה, הוא לא היה חוזר כל כך רעב ואז הוא לא היה צריך למכור ליעקב את הבכורה. אבל אם הוא מכר, הוא חייב לעמוד בהסכם!! נכון שעבר הרבה זמן אבל הסכם זה הסכם ועוד עם אח שלו.

גם יעקב היה צריך להזכיר לעשיו על ההסכם. נראה לי שהוא פחד ממנו. זה לא יפה שהוא שיקר לאבא שלו.הוא היה צריך *לדבר*עם עשיו ולהסביר לו. להסביר גם לאבא ואמא שפעם מזמן הם עשו הסכם ואז כל אחד היה מקבל ברכה משלו. למה הם לא מדברים?

אני גם לא מבין למה הבכור מקבל יותר מהאח השני? שניהם הילדים של ההורים שלהם. הם אוהבים את שניהם מכל הלב. למה אחד מקבל יותר? זה לא פייר!

ומה שעשתה רבקה: היא שיקרה לבנים שלה והיא שיקרה לבעלה. אתה ואמא לא משקרים אחד לשני אף פעם.

ואם הם לא מדברים או מפחדים לדבר אחד עם השני הם צריכים *מישהו* שיעזור להם לדבר. אבא, היית צריך לדבר איתם, אתה מגשר.

אמרתי לכם שהכל פשוט אצל ילדים?

זה לא עניין של ברכה, זה עניין של תקשורת

מה שאיתי הצביע עליו הוא באמת חוסר תקשורת משוועת העולה מן הפרשה. בשנה שעברה כתבתי על חוסר התקשורת בין יצחק לרבקה, שתרם תרומה נכבדת למצב אליו נקלעו הבנים. היא לא משתפת את יצחק מה קורה בקרבה עוד בזמן ההיריון, הם אינם משוחחים כל הפרשה (גם לא בזמן מתן הברכה והחלפת הבכורה) רק כאשר היא שולחת את יעקב לחרן (למצוא כלה ולהימלט מאימת עשיו). לא קיים שיח על הסכנה הצפויה. יצחק רק נותן ברכות כשהוא שכוב במיטה כל הפרשה. שלא לדבר על מעשי העורמה, הזיוף ביחסים ביניהם. מה שהתחיל כאהבה גדולה בפרשה הקודמת (ותיפול מהגמל), מתגלה לצערנו כשתיקה מתמדת וכששותקים, נותנים למציאות להתנהל מעצמה ולא שולטים בה.

רבקה ויצחק לא ביצעו ביניהם תיאום ציפיות וגם לא מיפו את הצרכים של ילדיהם, אלא הסיקו אותם מעצמם. אנחנו כהורים, נופלים שוב ושוב בזיהוי צרכים דווקא עם אלו שקרובים אלינו, כי אנחנו משערים שאנחנו יודעים מה הצורך שעומד מאחרי העמדות. על מנת להבין צורך יש צורך בהקשבה ובשאילת שאלות וכך לגלות את הצרכים המוחשיים (כסף, רכוש) והלא מוחשיים (השפעה, כבוד, משמעות).

שיח מקדם מוביל לפתרונות יצירתיים

גם האחים לא מדברים ביניהם. הם לא מזכירים אחד לשני את מכירת הבכורה. עשיו לא פונה ליעקב ואומר לו: "שמע, אני מתחרט על מכירת הבכורה. אבא הולך למות וחשוב לי מאוד הברכה שלו. איך אני יכול לפצות אותך?".
יעקב לא עוצר את עשיו לפני שהוא יוצא לצוד (שלאחריה אמור לקבל את הברכה מיצחק) ולא מזכיר לו על המכירה. גם אחרי שעשיו יצא לצוד, יעקב לא מדבר עם הוריו על המכירה, על התאמת ברכה ע"פ השוני שבין האחים כפתרון יצירתי למאבק הצפוי.
רבקה ויצחק אינם מנסים למצוא פתרונות למצב הסבוך: ברכה מתואמת לכל ילד וילד או אפילו מתן ברכת בכורה לכל אחד כאילו הוא הבכור. 

חוג ג'ודו בחינם

לפעמים צריך ביטוח צד ג'

לכל אורך הפרשה *חוסר תקשורת* ו*צורך בצד ג', מגשר*, שיגשר בין הצדדים – זועק לשמיים. כל הדמויות מופנמות, נאבקות בדמות אחרת ואינן מוציאות את הזעם בקרבם החוצה, הן לא עושות וונטילציה וכשזה קורה, המאבק שולט בכיפה. או כדברי סיגל גריבי, בפרשנותה העמוקה כל כך:

מאבק, כך למדתי בלימודי חשיבה הכרתית, מתחיל באדם עצמו, בתוכו, לפני שהוא מתבטא מול אדם אחר. מאבק פנימי בין המחשבה ללב, בין הטוב לעומס, בין עכשיו לפעם. מאבק שהופך את האדם לדרוך, רגיש, מתוח, דבר הבא לידי ביטוי במערכות יחסים של מאבק עם סביבתו.

חסרים לי כאן ההורים שיעשו סדר בבלאגן. שיתנהגו כמבוגרים אחראיים, ויגשרו בין הילדים. להבין מה הצרכים של כל אחד, ואחרי שמתגלה החלפת הבכורה, להסביר למה עשו את זה ולקחת אחריות. אחריות על גידול הילדים. אחריות על חוסר תקשורת במהלך השנים. אחריות על איך הגענו עד הלום ואיך ניתן, בערוב ימיהם, לתקן את היחסים. אם לא למעננו, אז למען הדורות הבאים שיצאו מצאצאי שני הילדים האלה. אבל לא. מה במקום? הימנעות, בריחה. שולחים את יעקב לחרן. בורחים שוב מהמציאות ו"על הדרך תביא לי כלה כי אמא רוצה כבר נכדים".

החיים הם כמו נסיעה על הכביש:
מבט והתעסקות יתר בדברים שוליים (smartphone) גורם לנו לא להסתכל על התמונה הרחבה ועל הפרטים שבה (הכביש). לא הצרכים שלהם, לא על ההבדלים ביניהם. נהיגה היא ניהול. ניהול נסיעה במציאות משתנה וגורמים משתנים. חוסר תקשורת וניהול נכון יוביל ולעתים קרובות מדי, לתאונה. כל אחד צריך איזה MobileEye (מגשר) שיתריע וייפקס אותו.

תעשו טובה לעצמכם ותעשו ביטוח מקיף. אם לא מקיף אז לפחות צד ג'.

קרדיט תמונה: סיון. איפה הייתי בלעדייך

כתיבת תגובה