כולנו רוצים להיות מקובלים, להרגיש שייכים. השאלה מאיזה כיוון אנחנו ניגשים לאתגר החברתי הזה ובאיזה שלב בסולם אנחנו משתמשים וגם כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת בשביל זה?
החלק הראשון בפרשת השבוע מתייחס לבואם של 3 אורחים, מלאכים, לאוהלו של אברהם (כדי להודיע לו שבקרוב יוולד לו בן) ולביתו של לוט בסדום (להזהיר ולהוציא את לוט ומשפחתו מסדום כי אלוהים עומד להחריב את העיר). שניהם מארחים את המלאכים ביד רחבה. הם גדלו יחד ומידת הכנסת האורחים שלהם ידועה כגבוהה, אולם נראה כי כל אחד מהם פעל אחרת. בואו נראה איך ועל מה זה מעיד?
בראשית י"ח:
א-ז: וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רׇץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃ … יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ׃ וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ …וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃
אברהם עומד בפתח ו"רץ לקראתם", הוא ממהר, מפעיל ומשתף את כל בני משפחתו במטלת האירוח. הוא יוצא מגדרו ומכאבו (המאורע קורה ביום השלישי לאחר שמל את עצמו. ביום השלישי זה הכי כואב) כדי לארח אותם.
בראשית, פרק י"ט:
א,ג,ז: וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קׇם לִקְרָאתָ֔ם … וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃ …וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃ הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי
בניגוד לאברהם שרץ אליהם, לוט רק יצא לקראתם ומציע להם להתארח בביתו, שם הוא מכין להם את האוכל לבדו. בסדום לא היה מקובל לארח. המוני העיר צבעו על ביתו של לוט וביקשו לבצע לינץ' באורחים. לוט לא מוכן לתת את האורחים להמון ומציע לו במקום את בנותיו רק לא חלילה לפגוע באורחים. לוט זקוק להכנסת האורחים לכבודו ולצורך עצמו, לעשות טוב לעצמו ולא לאחר.
-
- ציורי תנ"ך/ לוט יושב בשער סדום/ ציירה: אהובה קליין
הכנסת אורחים ≠ סנוביזם
קריאה בפרשה על הכנסת אורחים של אברהם ולוט קישרה אותי ישירות להכנסת האורחים החדשים אצלנו בבית מאז שנועם התחיל את החטיבה. אם בשבע שנים האחרונות היינו רגילים לאותם ילדים ולאותם חברים, השנה החלו להגיע הביתה חברים וחברות חדשים לגמרי. כל יום מישהו אחר, ממש תחנת רכבת. המגוון רחב ונראה כי יש לנועם חברים רבים. נועם ילד חברותי עוד מימי הגן. אי אפשר לקחת את זה ממנו. יש לו את זה ובענק.
החשיבה על שוני בגישות האירוח פתח שיח על ערך החברות, מקובלות, מה אני מוכן לעשות כדי להיות אהוד על חברים? בגיל ההתבגרות הצורך להיות חלק מקבוצת השווים גדל וכך גם הרדיפה אחר תחושת השייכות. הנער רוצה להרגיש אהוד, אהוב, שייך, מקובל. ראינו שלוט היה מוכן לפגוע בבנותיו רק שחלילה האורחים לא יפגעו. כלומר היה מוכן לפגוע בערך אחד כדי לשמר ערך אחר. איפה הקו עובר בדיוק הגבול? יש בכלל גבול?
תפסתי את נועם לשיחה על קשרים, חברות, גיל ההתבגרות ומה שבניהם. ניסיתי להבין מה יוצר את השונות בין אנשים באופן שבו הם יוצרים חברויות. איך זה שילדים מסוימים מתחברים לילדים אחרים בקלות ונחשבים "מקובלים" בעוד שילדים אחרים מתחברים לקבוצת חברים מצומצמת ואחרים כמעט ולא מצליחים התחבר.
זה ישר זרק אותי להתבוננות פנימה. בגיל הנוכחי של נועם פחות או יותר עליתי לארץ מצרפת. הייתי שונה מילדים אחרים. גם בשפה וגם בהתנהגות. האתגר היה כפול, להשתלב בתרבות שונה וגם להתמודד עם הרצון לשייכות של גיל ההתבגרות – קבוצת השווים, חברים, היחסים שבינו לבינה. בתכל'ס נחשבתי לנער אהוד. כזה שכל הבנות סביבו (תודה לגנים המשובחים שקיבלתי – חצי מהעבודה כבר נעשתה), גם חתיך וגם צרפתי כינו אותי הבנות – ושני התארים האלה המיסו לבבות.
אם להודות על האמת, הראשונים לקבל אותי היו דווקא הילדים שבשוליים. הם פשוט קיבלו אותי כמו שאני עם כל קשיי השפה המוזרות התרבותית. דומה מושך דומה. עם הזמן הבנות החלו להתעניין בי, בהתחלה בגלל המראה והצ'ארם מה שאפשר לי להיפתח ולהראות את הצדדים הנוספים של מי שיואב הוא. ואז הגיעו הבנים ומעגל החברים שלי הלך והתרחב.
אני מסתכל על נועם ועל מצבו החברתי ומשהו מזכיר לי את עצמי. גם הוא מוקף בנות. גם הוא חתיך הורס. אך בשונה ממני הוא לב ההתרחשות. מסמר. משהו בהווייה שלו מושך אליו את האחרים סביבו. שאלתי את נועם מה הוא עושה ביום יום שהופך אותו לאהוד ואהוב כל כך? נועם תמיד היה ילד חברותי עוד מהגן לכן היה לו קשה בהתחלה לומר "איך הוא עושה את זה". אני אוהב את כולם, את כל סוגי החברים שלי. אני מדבר לכל אחד בגובה העניים. יש ילדים שמתייחסים אחרת כאילו מלמעלה – רוצה להיות חבר שלי? בוא אלי ותדבר איתי אתה. אני אשאר בכיתה ומי שרוצה לדבר איתי שיבוא. בתכל'ס בסוף הילדים האלה נשארים לבד. כי מי רוצה להיות במקום מתאמץ כל הזמן שמישהו מכתיב לו מה לעשות כדי לקבל יחס. יש גם ילדים שבאים מלמטה. כאלה שלא מאמינים שמגיע להם שיהיו להם חברים, אז הם מנסים "לקנות" אותם. באוכל, במתנות, בדעות. וגם הם יכולים בסוף להישאר לבד. כי משהו שם לא אמיתי. דימינו את זה לסולם.
חרב פיפיות
אז מה כן? מהשיח עם נועם למדתי שרצוי לכבד את כולם. כל אחד הוא עולם ומלואו. לא להשאיר אף אחד שקוף. לחייך לאחרים. לדבר לברך לשלום או בוקר טוב שזה אחלה וטוב אבל לאט לאט השיח עם ועל נועם הפך במהרה לשיחה עליי ומאיזו שלב בסולם אני ניגשתי לחברים? זה לא היה בתכנון… זה עימת אותי ישירות עם העובדה שכל חיי הבוגרים קראו לו סנוב צרפתי מתנשא. השיח חידד את הדומה והשונה ביני לבין נועם: האופי, האמונות והקטע החברתי. אפשר לספר עד מחר שהשוני נובע משונות בתקופה, בקודים ובערכים התרבותיים ובכלל בנקודות הפתיחה השונות – ואפשר פשוט לומר שכזה אני ואם קשה לי להודות בזה אז לפחות ככה אני נתפס כלפי חוץ. עד מתי? עד מתי אספר לעצמי סיפור של שוני תרבותי? אתה כבר 26 שנה כאן? אין ספק שזה טבוע בי אבל אולי ורצוי לשנות.
בסוף זה מתהפך עליך ואין לך ברירה אלא להתמודד
החיים לצד אפרת, מאמנת שכמותה, שיקפו לי גם בנושא הזה – שיש את הסיפור שאתה מספר לעצמך (אני לא סנוב, אני צרפתי) ויש את החיים עצמם (הצרפתים מנשקים כל אדם שהם פוגשים. גם כאלה שלא מכירים). היא מוטטה באחת את כל המגדל קלפים והפריכה כל חלק ממנו. ברקע כל הזמן השאלה "איך האמונה הזו משרתת אותך?": ארץ חדשה, זרה, מי אני שאגיד להוא שלום? מה אני צריך להידחף להם? הם חבורה, הם מכירים, אני החדש שנכנס פתאום לחדר? אני לא ראוי לשלום שלהם.
בום.
דמעה.
תחתית החבית 