" לומדים אית"י " / פרשת "ויצא" – *כשיש לְמָה, מוצאים את האיך*

פעם מזמן, בימים הראשונים ההם, היינו מוכנים לעשות הכל בשבילו/ה/ם. עם השנים, איבדנו את זה. זה קשה, זה מעיק. שכחנו כבר למה לי ובשביל מי? שינוי פריים (Frame) יאפשר לחזור לימי הראשוניות הכל כך עוצמתיים ההם. 

המאפיין העיקרי של פרשת השבוע היא "הלְמָה?" המפעיל את כל הדמויות. עבור מה, לשם מה, מהי המהות והמטרה שלשמה הן מוכנות לפעול, חלקן בצורה קשה מאוד, מה המוטיבציה שלהן לפעולה? בלי ה"לְמָה?", הדמויות מרגישות תלושות. כשניתנת הגדרה ברורה ומהותית, הן מרגישות משמעותיות וכל עבודה קשה מרגישה לפתע קלה ופשוטה. כך היה ליעקב כאשר עבד כל כך הרבה שנים בבית לבן, תמורת רחל.

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ (בראשית, כ"ט, כ')

תקציר הפרשה: יעקב בורח מאחיו לחרן, שם עליו לחפש לעצמו אישה. בדרך, הוא נרדם על האדמה כשראשו בסלע וחולם את החלום המפורסם של מלאכים עולים ויורדים מסולם, בבית אל. כשהגיע לחרן, מצא רועי צאן ללא מעש ושאל אותם לפשר בטלנותם. הם ענו לו כי הבאר מכוסה באבן גדולה ואין אינם מצליחים להזיז אותה ולכן לא משקים את הצאן. הוא שאל אותם אם הם מכירים את דודו לבן. הם ענו שכן ותיכף תגיע ביתו רחל. כשיעקב ראה את רחל, הוא הצליח עם אצבע אחת להזיז את האבן מפתח הבאר! בהמשך הפרשה, הסיפור שכולנו מכירים, עבודה של 7 שנים תמורת רחל, החלפתה בליל הכלולות בלאה, עוד 7 שנים נוספות כדי באמת לזכות ברחל ועוד 7 שנים עבודה בשכר בצאן לבן. סה"כ 21 שנה.

איך יעקב הצליח ככה להזיז את האבן? מאיפה בא לו הכוח פתאום? איך הוא הצליח לסבול כל כך הרבה שנים בשביל רחל? אצל איתי, אלוף ישראל בחריצות, התמדה, עבודה קשה ורגיש לשקרים ואי כיבוד הסכמים – הכל מאוד פשוט כאמור:

אני: וואו, ראית איתי, איך יעקב הצליח להזיז את האבן?! מאיפה היה לו את הכוח?

איתי: בלב (אני נמס)

אני: אז מה אתה אומר איתי? ראית איך יעקב עבד כל כך הרבה שנים אצל לבן?

איתי: זו רמאות!! למה הוא שיקר לו? זה דוד זה? איך הוא מחליף לו אישה? הוא בכלל לא אוהב אותה!

אני: אם הוא היה עושה לך את זה מה היית עושה?

איתי: הייתי הורג אותו!

אני: 😳 אכן לא נעים ולא יפה אבל תגיד, אם היית אוהב את רחל, באמת באמת מכל הלב, היית מוכן לעבוד עוד 7 שנים?

איתי: בטח. הייתי חושב כל יום, איך עוד מעט אתחתן איתה אז זה היה יותר קל.
גם אתה חיכית לאמא הרבה זמן לא?

אני: אה… דווקא הפוך, היא חיכתה הרבה זמן שאציע לה אבל עזוב, סיפור ארוך…
תגיד, בשביל מה עוד היית מוכן לעבוד ממש ממש קשה, הרבה הרבה הרבה שנים?

איתי: בשביל בית וכל מה שאני רוצה שיהיה בתוכו.

אני: ואיפה היום אתה ממש משקיע קשה בשביל מטרה גדולה יותר?

איתי: בכדורסל. אני ממש מתאמץ באימונים של החוג כדורסל כדי להצליח לקלוע סל. הוא ממש גבוה! אבל אני הצלחתי באימון האחרון לקלוע 4 סלים!

אני: ואיך זה מרגיש לך כשאתה מצליח לקלוע סל?

איתי: זה מרגיש כיף בבטן ובלב?

שנינו: (ידיים באוויר) אאאההההההההההההההההההה (קולות של קהל מריע)

בהמשך דיברנו על עבודה קשה, התמדה, חריצות, קושי, נקודות שבירה – אבל מעל הכל, רחף הלְמָה הזה שמעדן והופך את כל הקושי הזה להיות נסבל. אצל יעקב, עצם המסע לחרן, בנוסף לבריחה מאחיו, הייתה בעיקר עבור מציאת אישה ושליחותו לבניית עם ישראל העתידי. בשביל זה הוא היה מוכן להתרחק מביתו ומהוריו על מנת להגשים את השליחות הזו בעולם הזה. מבניו ייצאו השבטים. ובהקשר של הפרשה – הייתה זו אהבתו לרחל שעברה לו כְּיָמִים אֲחָדִים. בשבילה, הוא היה מוכן לעבוד כ"כ הרבה זמן וכ"כ קשה. לאה הייתה צמאה לאהבה והרגשת שייכות ולכן קראה לילדיה בשמות ע"פ מצבה הנפשי בכל ילד וילד. הייתה לה מטרה ברורה: להרגיש נאהבת ע"י יעקב. היא ידעה שהוא אוהב את רחל יותר ממנה.  רחל, גם הרגישה תלושה וללא מהות, אם לא תלד ולא תביא בנים ליעקב. וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי (בראשית, ל', א'). מרגע שנולדו לה יוסף ובנימין, הרגישה משמעותית.

איך זה ייתכן? איך יכול להיות שפעולות שנראות לנו קשות, הופכות פתאום לקלות? הדבר מתאפשר כשאנחנו משנים לעצמנו את הפריים – Frame. כשאנחנו שמים לעצמנו מול העיניים את הלְמָה? עבור מה אני עושה את כל זה? מה כל זה נותן *לי*?  – אז עבודה של שנים מרגישה "כְּיָמִים אֲחָדִים". שגרה יומיומית מרגישה ברכה, הסעות לחוגים וכל שאר לוגיסטיקה הופכת למשמעותית – איזה אבא אני מרגיש כאשר אני נותן לבן שלי ללכת לחוג מסוים? מה זה עושה לו? איך הוא מרגיש עם זה? הוא שמח ומבסוט? גם אני מאושר מזה! את מרגישה שאת תיכף מתמוטטת מכל עבודות הבית? שני את הפריים מ"אני עושה את זה בשביל בעלי/הילדים לאני עושה את זה בשבילי. בשביל שהבית יהיה נעים יותר. בית נעים ומסודר יאפשר לי להיות יותר עם הילדים שלי, נוכל לשוחח בנעימות. אתה מרגיש שחוק בעבודה? שנה את הפריים מ"אף אחד לא מעריך אותי, כמה אני עובד קשה" לאיזה אבא ואיזה אדם אני כשאני עובד כ"כ קשה? איך אני מרגיש משמעותי בנושא פרנסת המשפחה? איזה ערך ודוגמה אני מהווה בפני הילדים שלי?

כנ"ל בזוגיות – זוכרים מה הייתם מוכנים לעשות למענה בחודשים הראשונים של הקשר (חצי השנה הראשונה כי אמרה מסוימת אומרת שאחרי חצי שנה ההתלהבות יורדת)? איך היית מוכן, לא משנה באיזו שעה לקום בשבילה ולהביא לה כוס מים? למה היום זה שונה? למה היום אתה אומר: "יאללה שתקום ותיקח לבד!". מה השתנה? נכון, יכולים להיות הרבה גורמים. בידינו גורם משמעותי ביותר – הפריים שלתוכו ודרכו נביט על הסיפור. בשבילה, גם אחרי 22 שנה, אני מוכן להביא לאפרת כוס מים, לא משנה באיזו שעה של היום והלילה. כי לא שיניתי אף פעם את הפריים דרכו אני רואה מהי זוגיות? הרצון לעשות למענה הכל. גם אם זה אומר להזיז אבן ענקית מבאר כדי להרשים אותה או פשוט ביטוי לכוחות העצומים של אהבה (תכלס השני). בכל יום אני מתחזק את עדשת המצלמה שלי, מנקה אותה, מלטש אותה – ככה היא עובדת כל הזמן!

Mark Solarski

אם נתן לשגרה, לתפעול וללוגיסטיקה לנהל את חיינו ונשכח בדרך את הלְמָה? שעומד מאחורי כל הפעולות האלה – אז ללכת לזרוק את הזבל או להסיע את הילדים לחוג או בכלל "להיתקע איתם" כל אחה"צ, יהפוך לעול של ממש. לסבל בלתי נסבל. לשחיקה בלתי הסבלת. לעוד מטלה "שהמנכ"לית אמרה לי לעשות". לעוד כמה גרמים של מרמור. ומרמור, כידוע, לא טוב לעור הפנים.

בואו נשנה את הפריים. בואו נכייל אותו, ממש כמו בימים הראשונים ההם, כשהיינו מוכנים "לעשות הכל בשבילה/ם". נבין מה זה נותן ועושה *לנו* ואז זה ירגיש לנו כְּיָמִים אֲחָדִים. קטן עלינו.

 /If a problem can't be solved within the frame it was conceived, the solution lies in reframing the problem
Brian McGreevy