לפעמים אנחנו מגיעים למקומות ולמצבים לא מובנים שהמשמעות שלהם מתבררת אלינו רק בדיעבד. מתי? כשנהיה מוכנים לזה.
אתמול בערב, יום רביעי, ירושלים, בריכת הסולטן, למרגלות חומות העיר העתיקה בהופעה של אברהם טל ומוקי. הלכתי לשם עם אפרת וזוג חברים אהובים. חוץ ממוקי שאני די מחבב מסתבר, לא היה לי יותר מדי עניין בהופעה, אני לא מת על הופעות. אבל באתי בשביל החברה' כמו שאומרים. הזמרים מתכוונים לשיר ביחד את השיר "אורות". אברהם טל פותח במונולוג קצר האומר כך בערך עם תוספת שלי:
"איזה דבר מדהים זה מוזיקה, איזה כוח מאחד. אלפי אנשים לא מכירים עזבו הכל והתאחדו מבקום אחד להנאה אחת: האהבה למוזיקה. כל אחד מכם הוא אור, יחיד ומיוחד. תוציאו פלאפונים ותדליקו פנסים. תראו איזה אור נפלא יש לכם". הנה התוצאה:
ואחרי שנייה מוזיקה רועשת, מוקי מקפיץ את הקהל בטירוף ואני? אני עומד וחושב על המשפט שזה הרגע נאמר ובינגו! אברהם טל בא לי בול בזמן ובול במקום ועוד איזה מקום: אֶל-הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה . בכל שבוע, כשאני טוחן לעצמי את הראש על מה לכתוב, אני מתבונן, שומע, מקשיב ומחפש רמז למה שאני רוצה לכתוב במה שקורה מסביבי. והנה זה קרה אתמול. היה שווה להגיע רק בשביל נפילת האסימון.
המסר היה בעצם ש- 6 אלפים איש כל כך שונים אחד מהשני – גברים, נשים, ילדים, חילוניים ודתיים – עוזבים לרגע אחד את המריבה שלפני שעה, את הבאג בעבודה… מתאחדים כולם במקום אחד, למען מטרה אחת: האהבה למוזיקה. זה היה מחזה מרתק. לא עניינה אותי כבר המוזיקה. הסתכלתי על הדתייה מפזזת על כיסא ומתנדנדת מצד לצד, ועל אבא שבא עם כל הילדים שלו. מקטן ועד גדול הם רקדו. כולם שמחים, מחייכים ושרים. רגע של אושר סביב הטירוף שמשתולל בחוץ. להתאגדות הזו כוחות ואנרגיות ייחודיות.
על המאחד והמפריד ועל המברך והמקלל בפרשת השבוע, פרשת "ראה".
במקום ובזמן הנכון – אֶל-הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה
הפרשה פותחת במילים "רְאֵ֗ה אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה" (דברים פרק יא, פסוק כו). אחרי זה אם..אז ואם לא..אז.. מה שמשך את תשומת ליבי היה הביטוי "אֶל-הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם" שחוזר על עצמו לא פחות מ-16 פעמים (!). כשביטוי חוזר כל כך הרבה פעמים, סימן שכדאי להדליק פנס, להתבונן ולהעמיק. בטוח מתחבא שם מסר בשבילי.
אלוהים, דרך משה, מצווה את בני ישראל להרוס ולנתץ כל מזבח ועבודת פולחן אלילים משטחי הארץ. אלוהים מעוניין להפסיק את עבודת האל בחצר הבית ובכל עיר ועיר, ולרכז את כל עבודת הפולחן למקום מרכזי אחד. שם יוקרבו קורבנות, תהיה עלייה לרגל בשלושת הרגלים ועוד כל מיני מנהגים (לקריאה נוספת ומעניינת על איך ולמה התגבשה ההחלטה, לחצו כאן).
המעניין הוא ששמו של "הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם" – הרי היא ירושלים – לא מצוין בפרשה. המקום עדיין לא נבחר אבל בעתיד אלוהים עשוי לבחור בו. במה זה תלוי? מה צריך לקרות? ולמה בכלל לדחות?
בפרשת השבוע אני מזהה את רצון הבידול של אלוהים את בני ישראל לעומת העמים המקומיים בארץ כנען והניגודיות שבין עבודת אלוהים אחרים, המכילה פירוד, לבין התכווננות לעבודת האל, שתכיל אחדות. הם עובדים את אלוהיהם – "עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (יב, ב'). אתם לעומת זאת 'לֹא-תַֽעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם' (ד) אלא:
דברים, פרק יב:
{ה}: כִּ֠י אִֽם-אֶל-הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת-שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה:
בואו נפרק את המשפט הזה.
כִּ֠י אִֽם-אֶל-הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ – כאמור אלוהים מבקש להרוס את כל המקומות שעבדו אלוהים אחרים, המנותקים אחד מהשני (הן המקומות והן האלילים). על כן, הדרישה להתאחד תחת אל אחד, במקום אחד.
מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶ֔ם – פערים ושוני קיים בין השבטים. יבוא יום, ויימצא המכנה המשותף בדמות מקום שיעמיד תשתית אחת לכולכם.
תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה – הדרישה תבוא מהעם כתוצאה מתהליך פנימי. תפישת עבודת האל תשתנה. במדבר, עם ישראל חי את ה- כאן ועכשיו . עם הכניסה לארץ, הדבר עלול להשתנות אחרי שסוף סוף יוכלו להשתקע כל אחד בנחלתו.
{ח} לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּן כְּכֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כָּל-הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו:
{ט} כִּ֥י לֹֽא-בָאתֶ֖ם עַד-עָ֑תָּה אֶל-הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל-הַֽנַּֽחֲלָ֔ה אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ:
עם הכניסה לארץ, תלך ותירקם תודעה של חברה ועם, איש הרואה מעבר ל'ישר בעיניו'. נקודת המבט תתרחב.
אלוהים מבקש מבני ישראל לשנות את דרך החשיבה ואת דרך החיים, אליה היו רגילים במסע שלהם במדבר. למה? איפה? זה לא משנה עכשיו. עצם הניתוק מעבודת האל בחצר או בשדה, וההשתקעות במרחב , היא זו שתוביל לבניית תשתית מאחדת, אחידה ומטרה איתה יוכל כל העם להזדהות. לא עכשיו, תיכף. אני אבחר לכם כשתהיו מוכנים. כשתהיו מוכנים לצאת מהאזור האישי לציבורי. מאלילים לאל אחד. מהחצר האחורית למקום אשר אבחר בו. מהמפריד והמתחם למאחד ולמכיל.
אחדות ומלחמה בעצימות משתנה
לא, אני לא מתכוון לכתוב על אחדות העם בלה בלה בלה. אני מאמין בשונות בין בני אדם. זה מה שהופך את העולם הזה למעניין, צבעוני, מאתגר ומורכב. לכל אחד אמונות שונות – פוליטיות, דתיות, מדיניות וכלכליות – זה בסדר. אפשר להתווכח, אפשר לריב, אפשר לצעוק אבל אסור להרביץ! האם זו אחדות? האם אחדות היא בהכרח חשיבה זהה? לא.
אני בעד שכל מגזר ומגזר ימשיך להלחם על הדברים שחשובים לו, שכל אחד יקדם את האג'נדה שלו, שנסכים לא להסכים ושנמשיך להתגושש בזירה הציבורית והפרטית עבור הערכים שחשובים לנו, בעינינו. חשוב להיות כנים ולהבין כמה אנחנו עושים עבור המטרה הרצויה ולא להשליך את אי העשייה שלנו בהשתלחות כלפי השני אלא באמת לבדוק מה אני עושה כדי לקדם את האג'נדה שלי.
בין לבין כן להתאחד סביב מטרה משותפת. זה יכול להיות מוזיקה כמו שאברהם טל הציע או פרויקט חברתי בשכונה שלכם, החגים במרחב הציבורי, בניית ישראליות משותפת (בין יהודים ליהודים ובין יהודים לערבים). למידה של שפות תרבויות נוספות על מנת להעשיר את הזהות התרבותית שלנו אבל בעיקר כדי להכיר את "הצד השני". אפשר גם ללכת לכיוון של שיח והידברות בכל מה שקשור למסורתיות, כגשר בין העולם הדתי לזה החילוני – מרחב משותף בו נפגשים כולם.
שמירת השונות ולא ניסיון לכפות את אורח חיי על השונים ממני, כלומר התדיינות והתנצחות ביום יום אבל כן התאחדות והתאגדות סביב ערכים משותפים – היא דרך שלישית. כמו מסורתיות – היא מאגדת לתוכה ערכים מכל העולמות. היא אינה מניחה את החרב בנדן אבל בהחלט מניחה את הנדן בצד כי עכשיו אני באמצע הופעה אז לא מעניין אותי אם אתה דתי או חילוני, תן לי לשמוע מוזיקה. תבחרו אתם. מוזמנים להציע.
אל דאגה, אחרי אותה התכנסות, אפשר להמשיך לצפור להוא שחתך אתכם בכביש, או לקלל מתחת לשפם לזה שעקף אתכם בתור לסופר. כמו שכתבתי: אחדות ומלחמה בעצימות משתנה.
מקור השראה לפוסט, כאן.
תחתית החבית 