מה יש בה, באש, שמושכת את האדם אליה משחר האנושות?
האם זה הצבעים העזים? החום? האור? הפחד מהחושך? אש לא נוצרה בעצמה. היא תוצאה. תוצאת ידי אדם או טבע. מי שולט במי? אנחנו בה או היא בנו? אש היא ניגודיות: היא מאירה, מחממת אבל גם מאכלת, שורפת. אש היא הוויה, יסוד טבע.
ורוני היא אש.
מושכת אליה גברים מכל הסוגים, מכל הצבעים. האש הזו, מערכות היחסים שלה עם גברים, מאירים בה חלקים שונים בתוכה. כל גבר והצבע שלו. יש את האוהב והדואג, יש את המכיל, יש את ההרפתקן, יש את הסוטה, יש את המנצל, יש את הדוחה, יש את המתחשב, יש את הדופק וזורק ויש את המרצה. רגע דיברנו עליהם או על רוני?!?
זו בדיוק מהות הספר. "מאהבים" של תה הוא ספר אירוטי-רומנטי.
חשבתי שאתקל בעוד ספר קינקי מלא גסויות עם עלילה של ספרים 5 במאה ש"ח ולשמחתי התבדיתי. הוא ספר שנכתב בגוף ראשון. רוני לוקחת אותנו למסע אל תוך הנפש שלה, בכל הרבדים לאורך עשרות שנים.
מסע מרתק, מבהיל, סקסי, מרסק, מהפנט ולפעמים משתק.
מהות המסע הזה הוא ערך עצמי:
מי אני ללא גברים וללא מערכות יחסים? מה כל מערכת יחסים באה ללמד אותי? אילו חלקים בי באים לידי ביטוי? כולם? חלקם? האם חשיפה, עירום, קינקיות, סקס משפיל וכואב גרם לה לקלף את שכבות ההגנה או שמא זה יתאפשר רק בצלילה לאהבה עמוקה, כזו שבאמת היא תהיה מוכן לקבל עד הסוף ולא להדוף?
רוני לא יודעת לתת מקום לרגש, ולכן היא מתנסה, ועוד איך מתנסה, בלי בושה, אין לה אלוהים.
"אני העדפתי גברים עוצמתיים, כאלה שגרמו לי להרגיש קטנה ושברירית, גם בנוכחות שלהם, גם בדרך שבה חדרו לתוכי. הייתה לי פעם פסיכולוגית שטענה שזו הדרך שלי להרגיש גם כשאין בי רגש. להעצים את האקט הפיזי כדי לפצות על המרחק האינטימי".
רוני מזמינה אותנו הקוראים לעזור לה להבין את עצמה. אומנם נדמה שהיא פועלת ללא רגש, אבל היא כן נותנת מקום לנפש שלה, ללבטים, למשמעויות, למה זה אומר עליי – בכל דף ודף בצורה קולחת, נעימה, מרתקת. איתה, מטיילים בתהומות ובפסגות, חווים יחד איתה את הרגעים הכי שפלים ועילאיים שמערכות יחסים יכולות ליצור.
אבל כמו שבטנגו צריך שניים, כך במערכת יחסים זוגית. אתה יכול להביא את כל החלקים שהצד השני צריך אבל הוא יצטרך ללמוד לקבל אותם, להרגיש ראוי לקבל אותם. כי כל עוד זה לא יקרה, נמשיך להרעיף ולהרעיף והצד השני יתפוס את זה כחולשה, בעוד מדובר בחוזקה הכי גדולה שלך. וכל זה למה? כי יש את הפצע הילדי של לא להיות ראוי.
ורוני לא מרגישה ראויה אבל מספרת לעצמה שכן. החל במציצה הראשונה בגיל 15, כי "יש לך שפתיים מהממות של מוצצת", דרך השפלות של בן, וכלה בצורך האובססיבי לקבל את סליחתו של אלון. "רק רציתי שייסלח לי…אבל היה לי פצע מוגלתי בתוכי, מלא אשמה וחרטה על האדם שאני, שלא האמין שמגיע לו שיהיה לו טוב…כדי שאפסיק להרגיש שיש בי חלק קטן ושפל שאיש לא רואה. וכל עוד איש לא רואה, לא מכיר את השפלות שלי, הוא גם לא מסוגל לאהוב אותי, כי תמיד מדובר באהבה לחלקים הטובים, ולא לשלם, הפגום.
בלי יותר מדי ספוילרים אבל ברור לכם שעד שרוני לא תקבל את כל הצבעים שבה, היא לא תוכל לקבל מאף אחד את מלוא האהבה שיש לו לתת ולהעניק. וככה גם להיפך, כל עוד גבר לא יקבל את כל החלקים שבו, הוא לא יוכל לתת ולהעניק באמת את כל כולו ולקבל בחזרה נתינה בשלל צבעי הקשת… אההה…האש!
תחתית החבית 