סקירת ספר: "חברים מאהבות והדבר הגדול הנורא" / מת'יו פרי

R.I.P Matthew Perry/ Chandler Bing . (הוא נפטר אתמול/שלשום)

"נוח על משכבך בשלום" נהוג לומר על אדם שמת. אם לא קראתם את הספר שלו, איך לכם מושג כמה זה היה נכון עבורו וכמה הוא חיפש, רדף ממש, אחרי ההרגשה הזו כל חייו.

"חברים מאהבות והדבר הגדול הנורא" / מת'יו פרי

אף פעם לא הייתי מאוהבי "חברים", לא יודע לזכור פרק אחד שלם שראיתי במלואו, לא יודע לדקלם את סדרת הקאלט הזו, ועד היום אני לא זוכר בעל פה מי זה מי. ובכל זאת…. את הספר של מתיו פרי התחלתי לקרוא לפני כחודש וחצי. קליקבייט פשוט על ספרו, ציטוט מושך עין, קליק, פרק ראשון. נסחפתי, קניתי.

ולא סתם קניתי. בשנה האחרונה כל עולמי מטולטל, כל מה שהאמנתי בו, נאחזתי בו, נשמט ממני. מצאתי את עצמי בחודשיים שלושה האחרונים שותה לא אחת. לא מתוך הנאה וכיף אלא מתוך כאב. אמיתי. שורף. מטלטל. והייתי חייב לקרוא מגוף ראשון למה? ובעיקר לשים מולי תמרור אזהרה ענקי לא להגיע לשם. קראתי וקראתי, אבל נתקעתי. אולי כי נבהלתי מעצמי. הבנתי שהקריעה הפנימית, הבריחה, ההסתרה לא יועילו ושיחררתי ומאז דברים צפו, דברים נגלו. הם עדיין כואבים לכל מיני אנשים אבל לפחות הם גלויים ועם אמת מתמודדים. רגשות חווים.

עם היוודע דבר מותו, מיהרתי לסיים את כמה עשרות העמודים כדי להבין איך הוא סיים את הספר. ספוילר: רגוע ושליו. אבל זהו שלא. בסגנונו השנון והמצחיק מת'יו פרי לא חסך אף פרט, כואב וחשוף כאחד. החל מהידיעה הפשוטה שהמוח שלו רוצה להרוג אותו, דרך הכנות לומר ועצם הידיעה שאתה יכול לצאת עם ג'וליה רוברטס ושיהיה לך בית חלומות ולהרוויח מיליון דולר לפרק ועדיין "זו לא תהיה התשובה", וכלה באמת הפשוטה שהוא הרגיש "לא מספיק".

מת'יו היה זקוק נואשות לאהבה ופחד פחד מוות מנטישה. ונטשו אותו (אבא) ואמא עבדה המון (היה לבד). מכאן הדרך להתמכרויות הייתה קלה. מדי. עם התעמקות ברגשות אלו בדיוק אני מתמודד בשנה האחרונה. נבהלתי כשהבנתי לאן זה יכול להוביל אותי.

"המשקה אפשר לי לשלוט ברגשותיי וכל לשלוט בעולמי. הוא היה שם בשבילי כמו חבר טוב וקרוב והייתי די בטוח שאשתגע בלעדיו". "המשקה אפשר לי לשלוט ברגשותיי וכל לשלוט בעולמי. הוא היה שם בשבילי כמו חבר טוב וקרוב והייתי די בטוח שאשתגע בלעדיו".

הוא היה זקוק לשליטה וזה מה שהשתייה והסמים הקנו לו. לי הסדר, ה- OCD, הבועות, העולם המושלם, הקנו לי שליטה, מסגרת בחיים שלי, ככה לעולם לא יעזבו אותי, ככה לעולם לא ארגיש לא אהוב כי הכל הרי מושלם. שוב נבהלתי ונתקפתי פחד. אימה. השתייה והסמים היו בריחה. איפה שהוא לא ניסה להסתתר "מצאתי את עצמי". הסם יגן עליו מהשדים שלו, מהפחדים שלו, מהפחד להיחשף, להיות באינטימיות. בעיקר עם עצמו. השתייה מאפשרת לך מנוחה מעצמך. מהמחשבות, מהפחדים מהחששות. גם אם זה לכמה שעות בודדות.

"לא היה שום דבר שיפריד אותי מעצמי. הרגשתי כמו ילד קטן שמפחד מהמפלצת בחשכה. אבל האם אני הייתי המפלצת?".

פעם אחת מת'יו חווה שברון לב מבחורה שבפניה הוריד את כל המגננות והוא היה הוא עצמו. "ואז היא זרקה אותי". 30 שנה אחר כך ההרגשה הזו עוד רדפה אחריו. היה לזה מחיר. נוראי. כמי שחווה שברון לב/ סגירת הלב בעוצמות שלא ניתנות לתיאור (חור שחור, בור, תהום שמושך אותך מטה, שאול וכאב פיזי בל יתואר) – יכולתי להזדהות עם הריקנות, תחושת המוות, ליטרלי, הנלוות לכך.

אחרי 14 ניתוחים, עשרות מוסדות גמילה, מאות כדורים בכל יום והתמכרות לכל דבר שזז, מת'יו מגיע לשלב של לידה מחדש. ובעיקר הכרת תודה. שלווה פנימית אחרי ניקוי שנראה כאחרון אחרון חביב.

והיו לו 2 תובנות עיקריות:

1. "האהבה תמיד מנצחת" – מסכים ומזדהה לגמרי

2. "אהבה ואומץ, שני הדברים החשובים ביותר". בשנה האחרונה הייתי צריך להתמודד עם פחד ואומץ. יותר ויותר גיליתי את העוצמה שבאומץ. לומר את אשר על ליבך, גם אם לא נעים לשמוע. אבל קודם כל בינך לבין עצמך. גם זה מצריך אומץ.

הוא מסיים את הספר עם מסר לקוראים:

"יום אחד, אולי יהיה תורכם לעשות משהו חשוב, אז תהיו מוכנים לכך. וכשהדבר הזה יקרה, פשוט תחשבו, מה באטמן היה עושה? ועשו זאת".

אומץ כבר אמרתי?

אסיים בציטוט של מת'יו שחזור על עצמו בכל פעם שחיפש תשובה לכל מה שעובר עליו:
"אני מחפש את התשובה בכל יום. אני מחפש. אני מחפש את אלוהים".

הנה מצאת… נוח, אבל באמת, על משכבך. אני באמת מקווה שהגעת לשלווה ולשקט להם היית זקוק כל כך . ולך תצחיק את אלוהים קצת. העולם פה למטה קודר מדי. תקליל אותו בבקשה בשבילנו.