"דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם" / פרשת "משפטים" – *נעשה ונשמע – אוקסימורון או שמא מושגים משלימים?*

"נעשה ונשמע" הוא מעמודי התווך של דרך החינוך והלימוד היהודי. האם מדובר באוקסימורון? מה משמעות האמרה? ואיך אפשר לפרש אותה אחרת?

מקריאה ראשונית, פרשת השבוע נראית "משעממת" ו"לא מסעירה". פרשת משפטים כוללת 53 מצוות וחוקים חברתיים ראשוניים שניתנו לבני ישראל, פירוט על 10 הדברות שניתנו בפרשה הקודמת. לאחר מכן, אלוהים קורא למשה לעלות להר סיני על מנת לתת לו את לוחות הברית. 40 יום ו-40 לילה. וזהו.
במשך מספר ימים, חשבתי וחשבתי על מה לכתוב והאם יש משהו "מיוחד" בפרשה הזו ופתאום נפל לי האסימון. מדובר בפרשה שמגלמת את האהבה שלי לספר הספרים ולפרויקט אותו אתם קוראים כרגע. איך בדיוק? בזכות אבא שלי.

בפרשה, שני מרכיבים אשר לאורם אבא שלי לימד וחינך אותי:

  1. היהדות כמגדלור מוסרי – אותם מצוות ותקנות אשר מופיעות לראשונה בפרשה זו (דיני עבד עברי, דיני נזיקין, דיני הלוואה, איסור הטיית משפט עדות שקר ולקיחת שוחד, דיני אלימות והריגה ועוד…), היוו אז וגם היום  – מגדלור מוסרי בזמנים שהדבר לא היה מקובל בקרב העמים. חוקים, דינים ותקנות חברתיים ובין אישיים, המסדירים את יחסי הגומלין והפרט בחברה.
  2. "נעשה ונשמע" – לפני מתן לוחות הברית, משה נותן לבני ישראל חוקים והם עונים לו "נעשה ונשמע". תמצית היהדות בשתי מילים.
    בלא מעט צמתים בחיי, אם בבית ספר ואם בשאר מצבים "חינוכיים" – אבא שלי תמיד אמר לי ש"היסוד והמהות של העם שלנו הוא 'נעשה ונשמע'. קודם כל תקבל עליך את הדין ותבצע. אחרי זה, תשאל שאלות. אתה לא תמיד מבין ישר מה הכוונה העליונה. זה נכון לעולם העבודה, בו יש חוקים ונהלים שלא תמיד ברורים לך אבל הבוס וההנהלה הגו אותם. עליך ליישם, תוך כדי תנועה תשאל שאלות. ככה גם בבית: זה מהות החינוך המונחל ממשהו מבוגר ממך: אבא, אמא, אח גדול, מורה. בסיסו של הביטוי הוא אמונה מוחלטת ושלמה בסמכות שעומדת מעליך. אתה אולי לא מבין אבל הוא, המבוגר, כן".

אז מאיפה הגיע הביטוי ומה משמעותו? הנה שתי דוגמאות קודמות, בה משה העביר את דברי האלוהים והם עונים "נעשה" אולם בפרשה הזו, במתן תורה, בני ישראל עונים – "נעשה ונשמע". למה? מה ההבדל ביניהם?

שמות, פרק י"ט:
ז: וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיִּקְרָ֖א לְזִקְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיָּ֣שֶׂם לִפְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת כָּל-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יְהוָֹֽה:
ח: וַיַּֽעֲנ֨וּ כָל-הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר יְהוָֹ֖ה נַֽעֲשֶׂ֑ה וַיָּ֧שֶׁב מֹשֶׁ֛ה אֶת-דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל-יְהוָֹֽה:

פרק כ"ד:
ג: וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל-דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְאֵ֖ת כָּל-הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל-הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל-הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר יְהוָֹ֖ה נַֽעֲשֶֽׂה:

שם:
ז: וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר יְהוָֹ֖ה נַֽעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע:

נעשה ונשמע – אוקסימורון סמלי

אוקסימורון סמלי הוא לא כמו אוקסימורון רגיל ("שתיקה רועמת") או חלקי ("שחור זה הכתום החדש") אלא סמלי במובן הזה ששני החלקים של המושג אפשריים מבחינה טכנית, אך יוצרים תחושה אוקסימורונית: "נעשה ונשמע" (ולא הפוך).
אמרה מאתגרת, ללא ספק. לא יותר הגיוני שנשמע קודם ואחרי זה נעשה? פרשנים רבים ניסו להסביר אותה: ה"נעשה" מתייחס למצוות שמשה כבר מסר – עשרת הדיברות בפרשת יתרו והדינים הנוכחיים של פרשת משפטים – וה"נשמע" מתייחס למצוות שהוא ימסור בהמשך (לוחות הברית ועוד). ישנו גם הסבר, המקובל ביותר לטעמי הטוען ש"נעשה" מקדים את ה"נשמע" נובע כביטוי לאמונה השלמה של העם, עוד לפני קבלת המצוות בשלמותן. לפי הפירוש הזה, תפקידו של האדם – כמו שאבא שלי לימד אותי – הוא לעשות ורק אחר כך, אם יש לו פנאי, להתחיל להרהר ולשאול שאלות על משמעות ומהות המצוות.
ועדיין, גם הסברים אלו לא מניחים את דעתי. נכון, נעשו זה מכבר נסים רבים ע"י אלוהים (10 המכות, ים סוף) שמובן שבמעמד רוחני כה גבוה של מתן תורה, העם יגיד אמן על הכל (למה הם לא אמרו אמן באמת?) אבל איך הם קיבלו עליהם את התורה כולה (ובכך התחייבו גם לדורות הבאים) בלי לבקש הסברים, תהיות, היסוסים או ביקורת? הרי כבר כתבתי על אברהם והטלת הספק שהוא מלמד אותנו. לא נשמע סביר.

my-meme

ואולי בעצם לא?

אולי בעצם אלה לא מונחים סותרים? הרי הם יכולים לעמוד בפני עצמם. אולי זה בגלל שכשמדובר בלקיחת אחריות על עצמך, אכיפה ויישום של חוקים ודינים, המוח הרציונלי שלנו מעוניין להבין קודם במה דברים אמורים ואז לעשות את זה בלב שלם. הרי אם נעשה בלי להבין זה לא ירגיש כן ואמתי. אז הם כן סותרים אחד את השני!!! אני חושב שלא ושמדובר במונחים משלימים: ה"נשמע" הוא לימוד פרונטלי עם הסברים, שאלות ותשובות וה"נעשה" הוא לימוד בדרך תוך כדי עשייה, ניסוי וטעיה, מתוך חוויה אישית.

איפה רואים את זה הכי טוב? כמובן שדרך הילדים שלנו. הרבה (מדי) פעמים אנחנו אומרים להם מה מותר ומה אסור, נהלים שלפיהם הבית אמור להתנהל או בכלל מנחיתים עליהם חוקים,  והם…הם לא תמיד מקשיבים. למה? "אני לבדי!" ו"אתה לא מחליט עליי!" יוכלו לספק את התשובה.

קבלו סיפור: לאיתי יש פטיש לנעליים, בעיקר בין 07:20-07:30 כשצריך לצאת לבית הספר (!!!). אז הוא פתאום מחליט שהוא רוצה איזו נעל שלא נעל שנים. "אני לא רוצה כזה, אני רוצה עם שרוכים. בעצם בלי שרוכים. בעצם סנדלים". לא עוזר שאני אומר לו שעכשיו חורף. כנ"ל לגבי התאמת בגדים. אני נותן לו את הבגדים בבוקר אבל אם טיפה קר בחוץ הוא ייקח את זה לאקסטרים ויתלבש כמו בסיביר ויוסיף אוזניות צמר, כובע צמר וצעיף – שנייה לפני שצריך לצאת מהבית. אם זה בגלל קוצר הזמן ואם בגלל שאני באמת מאמין בחופש יצירה ולמידה עצמית החלטתי לזרום ולהניח לו ללמוד בעצמו – מגף באמצע הקיץ (או הפוך) לא מתאים למזג האוויר. נו שוין, העיקר שיהיה מאושר…
בצהריים, כל האביזרים היו בשקית בתיק. "לא לבשת אותם?", שאלתי. "כן, אבל היה לי חם, אז הורדתי".

my-job-here-is-done-thumb

ומאותו יום והלאה הילד למד לסמוך עלי והבין שאני רוצה בטובתו וכשאני אומר לו שהנעל כבר קטנה עליו, או שאם הוא רוצה לנעול את הנעליים הישנות של נועם (אבל שעדיים גדולות עליו) אז כנראה שאני יודע על מה אני מדבר. כדאי לו לסמוך עליי ולהאמין בי. ואם הוא ירצה לחוות ולהבין את זה לבד, כפי שכבר קרה כמובן – אז הוא ינעל אותן וייראה כמו צ'רלי צ'פלין ובעיטה אחת בכדור ו"הופ! תראה, נעל עפה באוויר!!".
וכך גם אנחנו בעולם העבודה. לא תמיד הנהלים ברורים לנו. מה שרואים מכאן לא רואים משם. למנהל/לבוסית, תמונה רחבה יותר ואילוצים שלעובדים רגילים אין. לנו זה לא נראה הגיוני אבל כנראה שיש היגיון שעומד מאחורי הדברים. ועדיין אנחנו מיישמים אותם. למה? כי היו לנו מספיק הזדמנויות להיווכח שיש דברים בגו. כי רכשנו את האמון במקום העבודה, בצוות ובבעלי התפקידים. כך הרגישו גם בני ישראל לפני שאמרו 'נעשה ונשמע' בהר סיני. הם נוכחו שאלוהים, שזה עתה הוציא אותם ממצרים, הוא דמות שאפשר לתת בה אמון.

כי "נעשה ונשמע" זה אומר בעצם לעשות ואז להבין – מתוך עשיה. אחריה ומאליה יתרחשו ההבנה, התובנה, הבינה, הניסיון והלימוד – מתוך חוויה ולמידה עצמית. אין יותר חזק ומשמעותי מלמידה עצמית משמעותית. היא שווה עשרות מונים ממשהו שרק למדת בעל פה ושיננת, שייתכן ותשכח אותו בעוד שעה. מה שחווית על הבשר שלך, תזכור לשנים. לטוב ולרע.

לכל קול יש מקום 

נקודה נוספת עולה מההבדלים בין הפסוקים המצוטטים למעלה: למה מופיע פעמיים "נעשה" כתשובה ולבסוף "נשמע"? מה ההבדל ביניהם? בשני הראשונים צוין "כל העם יחדיו/ קול אחד". בשלישי העם עונה, בלי דגש על "הכולם". כלומר, נעשה (כבר התחייבנו על כך פעמיים) אבל את הנשמע – נבין כל אחד בדרכו שלו.
התורה והיהדות שייכת לכל היהודים באשר הם. כל אחד רואה ומבין ואותה אחרת. כל אחד זכאי לפרש אותה כראות עיניו. כקול אחד/יחדיו, אנחנו מקבלים את מהותה של היהדות, את אלוהים ותורתו (חלקינו לפחות, מי יותר ומי פחות) אבל את הקול של אלוהים (שבשמיים או פנימה) אנחנו שומעים, מרגישים ומבינים בדרכים רבות ושונות.
זה ההבדל בין נעשה לנשמע וזו הקריאה שלי (תרתי משמע) – קחו את חומר הגלם הזה, יצקו אותו והפיחו בו חיים כרצונכם מתוך חיבור, הבנה, לימוד ואהבה עמוקה.

"כל דבר החקוק בטבע אינו צריך לשמיעה וללמוד, הדבורה בונה את תאי כוורתה בדיוק המספרי היותר שלם, בלי שמיעה של שעורים בהנדסה, מפני שכך חקוק בטבעה." /אברהם יצחק הכהן קוק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s