יש לי ילד ממזר

שוב דבר לא מכין אותך לרגע שאתה מגלה שהבן שלך ממזר. גם אם היו לכך סימנים מקדימים, העדפת להדחיק. כשזה מתגלה, אתה חוטף את זה לפנים.

גיבור על שלי בן 4

הנה חלפה עוד שנה מדהימה עם שלל חוויות ממך. היום אתה בן 4. "ילד של אהבה", אנחנו קוראים לך. ילד שאוהב לתת ולקבל אינסוף נשיקות וחיבוקים וכמובן "גיבור על שלנו". ברכה אישית לכבוד יום הולדתך, גיבור יפה שלי.

אדון שוקו הולך היום הביתה

לפחות פעמיים בשבוע אני קונה לחמניות במכולת. כשאני חוזר, אנחנו יושבים לאכול ארוחת בוקר: קערת קורנפלקס, לחמנייה ושוקו. הילדים לא מוותרים על השוקו. כך יוצא, שכל בוקר, בלחץ של זמן, אני מוצא את עצמי מכין שוב ושוב שוקו. חודשיים עברו מתחילת שנת הלימודים והאמת, הגיע לי עד כאן! החלטתי לקרוא את אדון שוקו לסדר ולזמן אותי…

אין מגדר העומד בפני הרצון – על בנים וחינוך מגדרי

  טוב שאין לי בת. עדיין. תודה. יש לי שני בנים לכן לא עלה הצורך בלחנך אותה "אחרת". את בניי איני מגדל כ"בנים" מובהקים. יש להם כדורים, מכוניות ושאר צעצועים "של בנים" וגם עגלות ובובות ובגדים ומטבח. רק מלכתוב את ההבדל כביכול בין צעצועים "גבריים" ל"נשיים" אני מתגרד כולי. מי הגדיר שהמטבח והבובות הם משחקים…

ההרגשה הממוקדת כשקורעים ילד מהוריו

 פרידה. אחת התחושות הכואבות והטראומטיות לאדם. ריק שנפער פתאום בחלל הגוף שקשה עד בלתי אפשרי למלא אותו חזרה באבחה אחת. ואז באות השאלות: "האם האנשים הקרובים והמשמעותיים אלי יחזרו?  ואם כן מתי? האם ישאירו אותי כאן?". ולאחר מכן ההכרה בקושי: "אני לבד! קשה לי!!!".

החרדה עולה כיתה

התיקים מוכנים. הספרים והמחברות עטופים. הקלמר מאובזר. בקבוקי המים וקופסאות האוכל ממתינים ובעוד פחות מ-48 שעות, ייגמר החופש הגדול (גם כן חופש היה לנו…). החזרה לבית הספר תמיד מלווה בהתרגשות ובלא מעט חששות. האומנם כולנו מרגישים כך?