מסתבר שאחד המדרשים לפרשה זו היא המקור הקדום ביותר לקיומה של ציון בר מצווה בגיל 13. מבט על יחסי עשיו ויעקב גם ילמד אותנו על הכיוונים השונים אליהם המתבגר יכול ועלול לפנות.

למה התורה מציינת שלשרה היו "שני חיי שרה"? ואיך זה קשור למה שנכתב על אברהם בסוף ימים שהוא "בא בימים"? על שרשרת הדורות ושרשרת הימים שנקראים, חיים. 

כולנו רוצים להיות מקובלים, להרגיש שייכים. השאלה מאיזה כיוון אנחנו ניגשים לאתגר החברתי הזה ובאיזה שלב בסולם אנחנו משתמשים וגם כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת בשביל זה?

אנחנו רק בפרשה השלישית מתחילת פרויקט בר המצווה ונועם כבר עשה לי מעשה "לך לך": הוא הבטיח, התחייב אבל בפועל שם קצוץ. זה כואב, זה מעצבן וזה מערער אותי. מכירים את ההרגשה כששמים עליכם קצוץ?!?!? זה צורב ושורף מבפנים!!!

מכירים את זה שמשהו או מישהו הם גם הבעיה וגם עצם הפתרון? לא? נשמע מוזר וסותר, נכון? בשני מקרים לפחות בתורה, אלוהים מגיע למסקנה שהבעיה היא גם הפתרון ונוכח להשלים עם טבעו וייחודיותו של המין האנושי. ככה בדיוק, אני מרגיש לפעמים בקשר לגיל ההתבגרות של נועם. 

בשבת נתחיל מחדש את הקריאה בתורה. כמה סמלי וברור להתחיל פרויקט חדש. אחרי "דרכיה דרכי נועם" ו"לומדים א.י.ת.י", אני מנצל את בר המצווה המתקרב של נועם כדי להתחיל שוב, מבראשית. מסע לערכים. בואו גם.