תופעת השיימינג (ביוש בעברית) ברשתות החברתיות יכולה להוות טריגר להתאבדות. עובדה, זה קרה לפני מספר ימים. ועדיין, הכוח של הרשתות החברתיות טמון בשיוויוניות. לכל קול, כוח שווה. מי שהיו מודרים בעבר ממדיות כמו טלוויזיה ועיתונות מוצאים עצמם היום בעלי קול שנשמע.

פסח בפתח. חג עשיר במאכלים מיוחדים. לכל אחד מאכל של פסח אותו הוא אוהב במיוחד. המאכל שלי לא גרנדיוזי בכלל. פשוט ולא מוכר בכלל.

הטרדות מיניות של נשים. אין לכם מושג כמה נשים נפגעו מינית. גם לא תאמינו לו היו מגלים לכם. זו יכולה להיות השכנה, האימא של חבר של הילד בגן, המורה או העמיתה בעבודה. זו יכולה להיות כל אחת ואחת שקרובה אלינו. הגיע הזמן לקחת אחריות.

אני לא אוהב סטראוטיפים, בעיקר אלו העושים הבחנה בין נשים לגברים. זה מקומם אותי. אבל אני כן מוכן להסכים עם הטיעון שגברים בעצם ילדים שלעולם לא התבגרו. אז, למספר רגעים אנחנו מרגישים שוב ילדים. כמו פעם, עם אבא שלנו. 

הנהג הישראלי ידוע כנהג עצבני ולא אדיב בכלל.  כהורה לילדים אני משתדל לנהוג זהיר ורגוע. האמת אין לי ברירה. יש לי שוטר קבוע באוטו. 

חנוכה הוא חג של אור, סופגניות טעימות בכל מיני טעמים וגם חג שנהוג לתת דמי חנוכה. מהיכן הגיע הנוהג והאם הוא עוד נחוץ כיום? ומה ניתן להפיק מנוהל זה לשאר ימות השנה?

מילואים. ניתן לספור על פחות מיד אחת את מספר הפעמים שקראו לי למילואים יחד עם ימי המילואים המצטברים שעשיתי בפועל. ביד אחת! איני יודע לאן אני מסופח, מה הטלפון של משרד הקישור, מי המפקדת, מי הפקידה. נאדה. חבריי, המשרתים, מקנאים בי על כך. האמת, שגם אני, בהם.

אנחנו מקריאים לילדים שלנו סיפורים בכל ערב. הזמן הזה הוא זמן איכותי וחשוב מאוד לילדים ולנו, כאחד. אבל האם אנחנו שמים לב מה בדיוק אנחנו מקריאים להם? אילו מסרים וסטראוטיפים מועברים? מי נוכח ומי נפקד בסיפור? פוסט על סטראוטיפים מגדריים, מעמד ההורים ושוויון בין המינים בספרות ילדים.

אני יהודי, ירושלמי, ישראלי – בסדר הזה. בילדותי גדלתי בצרפת. חזרנו לארץ ולירושלים לפני 22 שנה. כאן הוא ביתי ואין לי שום מקום אחר בעולם, למרות הקושי לגדול ולגדל פה ילדים. אז, מדוע לא הייתי בוחר בשום מקום אחר בעולם, למרות האפשרויות הרבות שהיו לי.

  טוב שאין לי בת. עדיין. תודה. יש לי שני בנים לכן לא עלה הצורך בלחנך אותה "אחרת". את בניי איני מגדל כ"בנים" מובהקים. יש להם כדורים, מכוניות ושאר צעצועים "של בנים" וגם עגלות ובובות ובגדים ומטבח. רק מלכתוב את ההבדל כביכול בין צעצועים "גבריים" ל"נשיים" אני מתגרד כולי. מי הגדיר שהמטבח והבובות הם משחקים…

פעם, פרסומת הייתה צריכה להיות גאונית ומתוחכמת ממש על מנת שנגדיר אותה כ"שטיפת מוח" לתת מודע שלנו. אלו היו ימי ילדותנו, עם שני ערוצי טלוויזיה ושניים שלושה עיתונים מרכזיים. כיום, הילדים שלנו נחשפים למאות פרסומות ביום מבלי להתאמץ: בעשרות ערוצים טלוויזיה, ברשת, בעיתונים, במגזינים, בשלטי חוצות, על טלוויזיות ענקיות בצמתים, בקופות בסופר, בטאבלט, בפלאפון…איפה לא?

9 חודשים של חרדות, דאגות, חששות, ציפייה מסתיימים להם באושר עילאי ושמחה אינסופית כשלעולם מגיח גוזל קטן ושברירי. כפפות המשי נלבשות על ידיים רועדות המבקשות להגן על הגור הקטן. מייד עם צאתו לעולם מרחפת מעל ההורים הדילמה – האם להביא את הרך הנולד בברית אברהם אבינו?  ואיך זה מתיישב עם הרצון הטבעי שלנו להגן עליו…

האם ועד כמה הסבים והסבתות- ההורים שלנו- מתערבים בחינוך ילדנו?

מי לא זוכר את המשפט האלמותי הזה? הוא עלה במוחי כאשר איתי (3.5) שאל אותי "איפה הראש של התרנגולת?" כשאכלנו עוף שלם בראש השנה. יוסטון וויי הב א פרובלם!!!