"פני השטח"/ אוהד חמו – ביקורת ספר

אוהד חמו מנגיש בצורה בלתי אמצעית את הקולות מכל קשת החברה הפלסטינית בצורה ישירה, אותנטית, ללא כל פילטרים. בחלק מהראיונות הרמתי גבה ובאחרים נשארתי פשוט פעור פה…

לפני כמה ימים התבקשתי לכתוב חיבור באנגלית במסגרת קורס ברמת שפת אם שאני לוקח בברליץ. הנושא היה …If I won 100 million dollars  ושם כתבתי שלו הייתי זוכה במאה מיליון דולר הייתי יושב כל היום וקורא ספרים וכותב עליהם ביקורת ספר לאחר מכן. כתבתי את החלום שלי בקול רם. הפתעתי את עצמי טיפה וחייכתי. הנה אני שוב יושב וכותב לאחר יותר מדי זמן שעבר מאז הפעם האחרונה.

שעה. 60דקות. 3600 שניות. זה הזמן בין הרגע שסיימתי לקרוא ספר עד שהנפש שלי נרגעת.  בשעה הזו המוח עובד על טורבו ב-15 הדקות הראשונות. חוזר במהירות האור על כל מה שנקרא. על כל התמונות שדמיינתי. השעה הזו היא קריטית. הכל עוד טרי, הכל עוד מבולבל אבל בשונה ממאות הפעמים הקודמות, החלטתי להתיישב על המחשב תוך 10 דקות מסיום הקריאה. אני עדיין מבולבל ולא יודע מה לרשום. כותב ומוחק, מחפש רפרנסים, מתכתב עם חבר סופר כדי למצוא זווית עיונית ספרותית מעניינת. אני יודע שאם לא אתיישב כשאני עוד "חם", אני לא אשב לכתוב כמו מאות הספרים האחרונים שקראתי. נשבעתי שהפעם זה יהיה שונה.

אבל על מי אני עובד? הכל עוד מבולבל. אני עוצר. ברבע השעה השנייה אני בוחר "להרגיש את הספר" – 5 דקות בהייה בכריכת הספר (אלוהים כמה תובנות יש רק מכריכת הספר) ועוד 10 דקות מבט על תוכן העניינים ותצורת הספר. הרבע השלישי מתמקד בעשיית סדר במחשבות וכמה שאפשר. במה להתמקד? מה חשוב להבליט? מה להוריד? מה הרעיון המרכזי של הספר? אם אתם שואלים מה עושים ברבע האחרון? ובכן, אני רב עם עצמי לקום מהספה ולהתיישב על המחשב…

שם הספר ועיצוב הכריכה

"פני השטח": על פניו שם בנאלי, מתבקש לספר אותו כתב, "כתבנו בשטחים אוהד חמו". במחשבה שנייה שם מעולה שבטוח לא נבחר סתם. פני השטח מרמז גם על מה שלא גלוי, מה שמתחת לפני השטח. מה שנראה לנו הישראלים כמציאות מתוך מה שאנחנו אוכלים דרך הפילטרים של הטלוויזיה, הפרשנים והרשתות החברתיות רחוק מלהיות פני הדברים. אופן אחר לקרוא את הכותרת הוא אחד המסרים שאוהד חמו מנסה להעביר – הדמויות בצד השני הם אנשים. יש להם פנים והם השטח (אולי לרמוז שהפוליטיקאים והבכירים בארגונים השונים פחות משקפים את דעות "העם").

"הפלסטינים: מבט מפנים": מבט, בואו תסתכלו עליהם בעיניים. יש להם פנים. אני קורא לכם הקוראים להביט מבפנים, מהזווית שלהם – עליכם (להביט עלינו הישראלים בעצם).

הכריכה: הסתכלתי על הכריכה הזו כאמור 5 דקות מלאות. גדר הפרדה, עץ זית, גבעה גבוהה, שני בתים ובניין ושלושה צריחי מסגדים. הגדר נמוכה יותר מכל שאר הפריטים כאילו אוהד חמו מנסה לומר לא משנה כמה גדרות בטון תשימו כדי שלא נראה אותם – הפלסטינים תמיד יהיו שם מאחורי הגדר.  העץ, הגבעה והבתים נישאים מעל לגדר. לא תצליחו להסתיר אותי. הגדר אדומה (מדם?). אורות הבתים גם כן אדומים כמי שבא לרמוז על נורה אדומה שדלוקה באדום בוהק. מצב חירום, תתעוררו.

פני השטח / אוהד חמו

כמה שננסה להסתיר, הם שם

האנשה

אוהד חמו כתב ותיק. צנוע וללא מניירות. תמיד הביא זווית אחרת, אותנטית, אנושית על "הצד השני". זו המומחיות שלו. הוא מצליח בפשטות להאניש את כל קשת הקבוצות המרכיבות את החברה הפלסטינית. מבכירי הארגונים השונים, דרך אסירים, תושבי מחנות פליטים ומשת"פים לסוגיהם. קשת מרשימה לכל הדעות.
בכל סיפור, פרק, ואנקדוטה חמו מביא בצורה בלתי אמצעית פנים וקול לרוצחים, למחבלים, למתכנני פיגועים, לבכירי הארגונים. חמו בעיקר מקשיב להם. מהכתיבה הכל כך פשוטה אפשר להרגיש חלק מהשיחה, כאילו אנחנו נוכחים בחדר יחד איתם. הם רוצים להעביר לנו מסר. בחלק מהראיונות הרמתי גבה ובחלקים אחרים נשארתי פעור פה…

"פיגועים לא ישחררו את פלסטין…מה הרווחנו מהפיכת האיתיפאדה לצבאית? שום דבר. אז למה אנחנו ממשיכים לעשות משהו שלא ישחרר אותה? בעלות של רווח והפסד, המשפחה והחברה הפלסטינית מאבדות הרבה יותר. מוות, יתמות, הרס המשפחה, הבית שנהרס – זה לא שווה את זה"/ מתוך ישיבה של תנועת החמאס בחברון. עמוד 81.

מקרה נוסף, אנושי הרבה יותר, היה לקרוא ראיון עם מחבל מתאבד שהתחרט וחזר על עקבותיו:

זו הייתה טעות איומה. המקרה הזה הרס לי את החיים. הייתי צעיר וטיפש, נלהב לנקום. מה הייתי מרוויח? כלום. רק המשפחה שלי הייתה  נפגעת מכך. חמו ממשיך וכתוב כי "כיום הוא מבקש בעיקר להיכנס ולעבוד בישראל, להשתכר יפה ולבנות את עתידו ואת עתיד משפחתו / עמוד 169

פוליטיקה ושיבה ל-87':

חמו מצליח לתאר את הפוליטיקה הפנימית בכל ארגון וארגון והפוליטיקה ביניהן. מדהים לראות עד כמה החברה הפלסטינית מפולגת לארגונים ועד כמה החברה הזו שבטית ונאמנה קודם כל למשפחה, לחמולה ואז לארגון אליה היא משתייכת. גם שם "העם" מקטר על ההנהגה ועל השחיתות שבה. פרק מעניין בסופו של הספר בא להזהיר את הקורא שרעיון שתי המדינות לשני העמים הולך ונמוג ושהחברה הפלסטינית רוצה לחזור לתקופה של טרום 87, כשלא היו גדרות, שהמעברים היו חופשיים – רעיון המדינה האחת, תחת ישראל.

מקריאה בספר אני מקבל את התחושה שמצד אחד הארגונים וביניהם החמאס הפך להיות פרגמטי ממש, שמכיר בצורה כזו או אחרת בישראל. האסירים הביטחוניים מדברים אחרת, בצורה מפויסת יותר לאחר שנים בכלא והכרת החברה הישראלית. אני יוצא עם תקווה מקריאת הראיונות הרבים. מצד שני, אי אפשר לברוח מהתחושה שאין הסכמה על כלום. משחק סכום אפס. בואו נרגיע ונדחה את אי ההסכמות לזמן בלתי מוגבל אבל תכלס לא מסכימים על כלום. הנושא הכי קריטי הוא, שעליו הפלסטינים לעולם לא יוותרו הוא זכות השיבה. "חמו: …זה לא יקרה לעולם"…אבו חמיד:"אז נמשיך לחיות על חרב" (עמוד 219).

לסיום. סיימתי את הקריאה מבולבל…אך עם זאת מרותק. הספר הוא מסמך אנושי עם מעט קטעים עיוניים-היסטוריים על הארגונים והפוליטיקה הפנים פלסטינית. רוב הספר הוא פשוט ראיונות פנים מול פנים של כתב שטח מעולה עם מקורותיו. שיח בלתי אמצעי, ישיר שנאמרו בכנות בלתי מתפשרת, ישר לפנים.

ואלו הם פני השטח…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s