“דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת “קורח” – *כל הפוסל – במומו פוסל*

כשאנחנו מתעצבנים על הזולת – מסתבר שאנחנו פשוט מסתכלים במראה.

בשבוע שעבר, בפרשת "שלח לך" וחטא המרגלים, עם ישראל מקבל עונש להישאר במדבר 40 שנה. עם שעמד אוטוטו להיכנס לארץ, צריך למצוא עכשיו מה לעשות עוד 38 שנים. נשמע לא פשוט. מצב זה הזכיר לי את הביטוי שכאשר מים עומדים יותר מדי זמן, הם מתחילים להסריח. מתחיל לשעמם, אנשים מתחילים לגרד את הקירות ולחפש תעסוקה. זה ממש רלוונטי בימים אלו לקראת החופש הגדול. (אז מה עושים? מתכננים). כשזה קורה, סיכוי גבוה מאוד שההנהגה תצטרך במוקדם או במאוחר להתמודד עם אתגרים הבאים מהשטח.

זה בדיוק מה שקורה בפרשת  השבוע – מרד על ההנהגה. פרשת השבוע מספרת לנו את סיפורו של קורח, איש מכובד ועשיר מאוד ובן דודם של משה ואהרון, אשר יחד עם קבוצה של מאתיים וחמישים אנשים מכובדים פונים למשה ואהרון ובפיהם טענה שנשמעת הגיונית בסה"כ:

במדבר, פרק ט"ז:
{א}וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן-יִצְהָ֥ר בֶּן-קְהָ֖ת בֶּן-לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַֽאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן-פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן:
{ב}וַיָּקֻ֨מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַֽאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑ים נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי-שֵֽׁם:
{ג} וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל-מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל-אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֘ רַב-לָכֶם֒ כִּ֤י כָל-הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל-קְהַ֥ל יְהֹוָֽה:

כלומר אם כל עם ישראל קדוש אז מדוע אתם משה ואהרון מורמים מעם? נשמע הגיוני סה"כ. המדרש מספר כי קרח, בן לשבט לוי והבכור למשפחתו, מרגיש מקופח כי לא קיבל את הכהונה וגם לא נשיאות (שניתנה לאליצפן בן עוזיאל, על בני קהת). קורח רוצה שלטון ומנהיגות לעצמו. המפרשים רואים בפועל "ויקח קורח" הוכחה לקנאה חומרית ושכל רצונו היה לקחת לעצמו את הכבוד והגדולה של משה ואהרון. העניין נגמר בצורה לא נעימה: 2 ניסיונות מרד(של ראובן ודותן), 2 מיתות קשות (שריפה ואדמה פעורה), שני ניסויים (קטורת ומטה אהרון שיצמיח שקד) – כאשר המטרה הכללית היא להראות מי ההנהגה המובחרת ללא עוררין.

כו: וַיְדַבֵּ֨ר אֶל-הָֽעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר סוּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אָֽהֳלֵ֨י הָֽאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל-תִּגְּע֖וּ בְּכָל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן-תִּסָּפ֖וּ בְּכָל-חַטֹּאתָֽם:
ל: וְאִם-בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְהֹוָ֗ה וּפָֽצְתָ֨ה הָֽאֲדָמָ֤ה אֶת-פִּ֨יהָ֙ וּבָֽלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָֽרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָֽאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת-יְהֹוָֽה:
לא: וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָֽאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם:
לב: וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֨רֶץ֙ אֶת-פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת-בָּֽתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל-הָֽאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל-הָֽרְכֽוּשׁ:
לה: וְאֵ֥שׁ יָֽצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑ה וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַֽחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֨יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת:

"כל הפוסל – במומו פוסל"

התנהגותו של קרח מזכירה את דברי חז"ל: "המדבר לשון הרע הוא החוטא, שכל הפוסל במומו פוסל והמום שבו אומר לחבירו". כלומר: אנחנו נוטים להשליך דפוסי חשיבה פנימיים כלפי חוץ. לכן, אם ראיתי משהו שהוא לא בסדר, סימן שאותה שליליות קיימת גם אצלי, אחרת לא היית שם לב לזה. זה לא ש"ההוא שתלטן וההיא מעצבנת ולא מקשיבה", אלא זה אני זה שרואה אותם ככה. זוהי גישה וזוית ראיה לא פשוטה בכלל לעיקול. ההסכמה לראות את הדברים ככה מצריכה סוויץ' מחשבתי אדיר ואומץ להודות שזה קיים בנו.
קרח, ראה במשה מתנשא, מורם מעם, אליטה. איך הוא מעז להתנשא מעלינו? כולנו קדושים! אבל את האמת, קורח הוא המתנשא אשר מרגיש כי בגלל עושרו וייחוסו המשפחתי עליו לקבל את הכהונה והנשיאות ולא מישהו אחר. ניתן לשאול, האם אם הוא היה אכן מקבל תפקיד, גם אז הוא היה חושב שמשה מתנשא? לא בטוח…

כשאנחנו נמצאים במודעות, אנחנו יכולים להשתמש בגישה הזו כדי לזהות את הנקודות השליליות בנו. זו כבר חצי דרך לתיקונם. דרך החסרונות של האחר, אני יכול להפוך את עצמי לאדם טוב יותר.

אם אנחנו רוצים לדעת על מה יש לנו לעבוד, פשוט צריך לשים לב מה מעצבן אותנו אצל אחרים. 

"מי שרואה שום רע בחברו, העניין הוא כמו שמסתכל במראה: אם פניו מטונפים, רואה גם כן במראה כך, ואם פניו נקיים, אינו רואה במראה שום דופי. כמו שהוא, כך רואה". / הבעל שם טוב