“דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת “אמור” – *על ההבדל בין דיבור לאמירה*

נהוג לחשוב שלמילים יש כוח. האומנם?  על ההבדל בין דיבור לאמירה.

לפני כשבועיים, בפרשת "תזריע-מצורע" כתבתי על הצרה שבדיבור פוגעני, בה תואר כיצד דיבור כזה מביאה על האדם "צרעת" וכיצד היא קוראת לנו לעצור ולהתבונן בצורה שבה אנחנו מדברים לזולת. גם השבת, הפרשה מתייחסת לדיבור אך הפעם לא כתופעה (דיבור פוגעני) אלא ברמת המסר והאמירה שעומדים מאחורי המילים.

המסר והפעולה שמאחורי המילים הם שיקבעו את מידת השפעתן על הסביבה

ויקרא, פרק כ"א:

א: וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל-הַכֹּֽהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם…

מדוע מופיע פעמיים השורש א.מ.ר – לא מספיקה פעם אחת? מדוע נאמר "אמור אל הכהנים", ולא נאמר "דבר אל הכהנים", כפי שנאמר "דבר אל בני ישראל", למשל?
אחרי התלבטויות רבות, הגעתי למסקנה שהשימוש הכפול בשורש א.מ.ר בא להבהיר ולחזק את כוונת המצוות שיבואו בהמשך. כוונת האמור הראשון – דיבור. כוונת האמור השני – כוונה.

אסביר: פרשת אמור פותחת בציווים לכוהנים: הנשים הספציפיות שאסור להם לשאת, איסור להיטמא במתים ומומים הפוסלים כהן מלשרת במקדש. פרשנים רבים ניסו לבאר את פשר הכפילות ובשורה התחתונה הכפילות באה להזהיר את הכהנים על החוקים שיבואו בהמשך הפרשה.
הסיבה שלא מופיע הפועל "דבר אל" אלא "אמור אל" בא כלקח ממה שקרה לבני אהרן בפרשת "שמיני" בשל ביצוע פעולות במקדש ההפוכות מכוונת האל. כבר בפרשות הקודמות ניתנו חוקים לכהנים אבל לדעתי אלו לא באו עם מסר קוהרנטי וחזק מספיק ובגלל זה היו ניתנים לפרשנות. הפעם, ה"אמור" בא להבהיר את הכוונה מלכתחילה.  

אמירה מדויקת יותר מדיבור. דיבור הוא אוסף של מילים המתאגדים לכדי משפט. מילה, כשעומדת בפני עצמה, תלויית הקשר וניתנת לפרשנות. לעומתה, אמירה היא המסר והכוונה העומדים מאחורי המילים. "מכוער", היא מילה בעלת קונוטציה שלילית. אולם, כבר יצא לי לשמוע הורים שמכנים את הילד שלהם "מכוער" והם אומרים את זה בצורה כזו שברור לכל שומע שהמסר בא ממקום חיובי ומלא אהבה. מנגד, כינוי "מהמם" באופן סתמי לעוד ציור שהילד שלי מביא לי – לא באמת ייתן לו תחושה שאנחנו מתפלאים מהיצירה שלו.

מי נסיך של אבא? 

זה מוביל אותי לפוסט ויראלי שנתקלתי בו השבוע: מאמר של מיכל דליות היוצאת בקצף נגד זה שהורים קוראים לילדים שלהם "נסיך/נסיכה". לטענתה, ילדה שיקראו לה נסיכה "תגדל להיות אדם שלא יודע לחלוק, להעניק, לוותר. כי כבר מגיל צעיר מלמדים אותה שהכל מגיע לה, והיא גדלה בידיעה שכולם צריכים לציית לה…כך גם מתייחסים אליה: מרצים אותה, מפצים אותה, מסדרים לה….כי כשיש נסיכים יש גם משרתים (ההורים)".

האם בהכרח מי שקורא לילדיו נסיך ונסיכה, מתפקד כמשרת שלהם? אני חושב שלא. אפרת אשתי, מאמנת ומנחת NLP מלווה אנשים בתהליכי התפתחות ושינוי, טוענת בפוסט תגובה, שהטעות הקריטית של סופר נני מקורה בנקודת ההנחה שעצם השימוש במילה הוא הבעיה. כלומר, אם אני קורא לבת שלי נסיכה, בהכרח אהיה המשרת שלה. הפרשנות המוטמעת במוחו של ההורה היא המשמעות הקולקטיבית ובהכרח תבוא לידי ביטוי באופן שבו הוא יפעל אל מול הצאצא.
מה קורה כשזו לא הפרשנות? מה קורה כשהפרשנות של המילה "נסיכה" בעיני ההורה היא "ילדה אהובה"? האם גם אז היא עלולה לגדול ולהפוך למבוגר פרזיט שחושב שהכל מגיע לו? אנחנו חושבים שלא.

אוסיף, כינוי נסיך/נסיכה לא בהכרח מעלה רק קונוטציה של משרתים. לי למשל, עולה קונוטציה של מלך ומלכה, אנחנו ההורים. התא המשפחתי הוא הממלכה הפרטית שלנו ובהחלט מותר לנו להרגיש בה בתוך ארמון.
כמו שלחם לא משמין אלא רק אם אוכלים אותו, כך מילים בפני עצמן אינן שליליות/חיוביות בהכרח בהגדרתן אלא תלויות בכוונה שאני נוסך, במסר שאני מעביר, בטון בו אני משתמש.

דפוס הפעולה שאאמץ ביומיום הוא זה שייקבע איך הילד שלי יתייחס לכינוי כזה או אחר. האמירה, הכוונה והמסר מאחורי המילה עצמה הם אלו שיעצימו או יקטלו אותו, יעיפו אותו לגבהים או ינפצו אותו לרסיסים. 

מחשבה אחת על ““דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת “אמור” – *על ההבדל בין דיבור לאמירה*

  1. פינגבק: “דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת "וזאת הברכה" – *התורה שייכת לכל מי שיחפוץ בה* | תחתית החבית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s