“דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת “תזריע-מצורע” – *צרעת הדיבור הפוגעני*

דיבור הוא ביטוי חיצוני לריבוד הנפשי שלנו. הצרעת, מתגלה במקרא כנגע לאנשים אשר חטאו בדיבור ובהתנהגות פוגענית. הצרעת קוראת לנו לעצור ולהתבונן בעצמנו.

השבוע, אנחנו קוראים שתי פרשות ביחד: "תזריע-מצורע". בגדול, פרשת "תזריע" עוסקת בדיני צרעת ופרשת "מצורע", עוסקת בתהליך ההיטהרות ממנה. בפרשות אלו לא מופיעות הסיבות להיווצרות הצרעת. כביכול, אין צורך להסביר את הסיבה לצרעת מאחר ומדובר במחלת עור. כל הפרשנויות לאורך השנים בנוגע לשתי פרשות אלו תמימות דעים כי צרעת אינה מחלת עור והדרך להירפא ממנה אינה ללכת לרופא ולמרוח משחה אלא תופעה הנובעת מלשון הרע או במילים אחרות: דיבור מפלג, מסכסך, שפה פוגענית, דיבור משחית, דעות קדומות, תוקפנות, שליליות, ביזוי, צרות עין.

ויקרא, פרק י"ג:

א: וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:
ב: אָדָ֗ם כִּי-יִֽהְיֶ֤ה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ-סַפַּ֨חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר-בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל-אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּֽהֲנִֽים:

אם נצא מנקודת הנחה שזה אכן כך, טבעי יהיה ששתי פרשות אלו באות לאחר פרשת "שמיני" משבוע שעבר, שעסקה גם היא בדיבור או יותר נכון בשתיקה, בדממה ("ויידום אהרון"). לאחר חודשים של קריאת עשרות פרשנויות לפרשות, הגיע גם תורי להשתמש בשיטה המקובלת בפרשנויות המקרא של לקיחת מילה ולתת לה פירוש, לעתים תוך כדי משחק עם האותיות. למשל: "טָמֵא" = "אֲטוּם", "מְּצֹרָע" = "מוציא שם רָע". לעתים זה נחמד, לפעמים משעשע ויש פעמים שזה מאולץ. כשמילות הקוד בנות אלפי שנים ונכתבו עליה טילי טילים של פרשנויות, צריך להיות מקוריים כדי להוציא מים מהסלע…

מצורעים בירושלים, 1906 . קליק על התמונה תוביל אתכם למאמר על צרעת

דִּיבּוּר? רִיבּוּד

ידוע ומובן כי הבינה מבדילה אותנו מבעלי החיים. אליה ניתן להוסיף גם את הדיבור והשפה העשירה. דיבור: היא הפעולה של המדבר, היא הבעת מילים בעל פה, באמצעותה המדבר מוציא החוצה ומבטא את הפנימיות שלו, את מה שמתחולל בתוכו, בנפשו. ריבוד: היא חלוקה לרבדים או לשכבות, חלוקה של יחידים או קבוצות בסולם היררכי או היווצרות שכבות בסלעי משקע לאורך תקופות שונות. אפשר לראות כי פעולת הדיבור מוציאה אל הפועל את פעולת הריבוד .באמצעות הדיבור, אנחנו מוציאים החוצה, מבטאים, את השכבות של הנפש שלנו. אם זה בשכבות הגלויות יותר או אם מדובר בשכבות היותר עמוקות. באמצעות הדיבור (או אי הדיבור), האדם מבטא את רחשי נפשו: סערת רגשות ע"י דיבור עוצמתי, קול רם, קופץ מדבר לדבר; רוגע, ע"י דיבור נעים, מילים ברורות, מדויקות, שקולות; עצב, ע"י קול נמוך, סגור, אולי אפילו שתיקה.

דיבור (כמו גם כתיבה) היא כאמור אמצעי לבטא החוצה את מה שמתרחש פנימה. דיבור הוא ביטוי לעוצמות הקיימות באדם. באמצעותן, האדם יכול לבטא את הרעיונות היצירתיים וה]רועים ביותר שהתגבשו במוחו, אם באמצעות ספרים, מחקרים, מסות, מאמרים, בלוגים, מכתבים, פייסבוק – כל דרך אשר תוציא כלפי חוץ את מה שאנחנו רואים לנכון לבטא. באמצעות הדיבור והכתיבה אדם יכול ללמוד על עצמו, לפתח לעצמו קהילת אוהדים ונאמנים אשר מזדהים עם המסר שלו, להגשים חלומותלצקת משמעות לחייו. בכיכר העיר ביוון העתיקה, על במה מאולתרת בהייד פארק בלונדון והיום בפייסבוק – תמיד הייתה במה בה האנושות ביטאה את עצמה להמונים.

כדאי גם להסתייג. כשאני חושב על דיבור אני חושב על המילה ביטוי, חופש הביטוי. חופש הביטוי היא ערך עליון בדמוקרטיה, אך לא ערך מוחלט. כאשר היא פוגעת באדם ו/או בערך אחר, היא מלווה בהגבלות חוקתיות שיבלמו אותה. מילים יכולות להרוג, את זה כבר ראינו בהיסטוריה. מילים יכולות לפגוע. ע"י דיבור מפלג, מתריס, מכאיב ופוגעני, אני מזלזל בזולת. אני פוגע בה, אני רואה את עצמי מעליה. יש הפוגעים באחר על מנת להרגיש עם עצמם טוב יותר.

מי פה הקטן בעצם? קליק על התמונה תוביל למאמר משפטי על לשון הרע

כשאני פוגע באחר אני מזלזל בעצמי, ביכולות ובמשאבים שלי להתנהל בצורה מכבדת, מקרבת ומיטבית, לא מפלגת, לא מכאיבה, לא פוגענית. האדם צריך יותר מכל, להרגיש שייכות . האדם חייב שיראו אותו. התנהלות והתנהגות פוגענית כלפי הסביבה שלי היא בדיוק ההיפך מכך. אני לא רואה אף אחד (ממטר) ורואה רק את עצמי.
האם אין דרך אחרת? האם זה המוצא היחיד הקיים? האם אני לא יכול להגיע למצב בו ארצה להבין את צרכי האחר כמו שהייתי רוצה שיבינו את הצרכים שלי? לא ייתכן שאין. תמיד יש עוד אפשרויות…

צָרָ֑עַת? תַּעֲצֹר 

צרעת הנה נגע הבא על האדם כתוצאה ממעשים מסוימים שאינם מפורטים בתורה. הצרעת פוגעת לא רק בגופו של האדם אלא גם בבגדיו, רכושו ואף כתוב בפרשה כיצד לנהוג כאשר הצרעת פוגע בקירות הבית (להחליף את האבן ואם צריך..להרוס את כל הבית). הטיפול בנגע הוא טיפול רוחני באמצעות הכהנים. במהלך כל הפרשה, הכהנים בודקים האם מדובר במחלת עור או באמת בצרעת. על האדם הנגוע להבין איזה מעשה גרם לכך ולתקן את דרכיו ועד שיעשה זאת, הוא נאלץ לשהות מחוץ למחנה. 

ג: וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת-הַנֶּ֣גַע בְּעוֹר-הַ֠בָּשָׂר וְשֵׂעָ֨ר בַּנֶּ֜גַע הָפַ֣ךְ | לָבָ֗ן וּמַרְאֵ֤ה הַנֶּ֨גַע֙ עָמֹק֙ מֵע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן וְטִמֵּ֥א אֹתֽוֹ:
מה: 
וְהַצָּר֜וּעַ אֲשֶׁר-בּ֣וֹ הַנֶּ֗גַע בְּגָדָ֞יו יִֽהְי֤וּ פְרֻמִים֙ וְרֹאשׁוֹ֙ יִֽהְיֶ֣ה פָר֔וּעַ וְעַל-שָׂפָ֖ם יַעְטֶ֑ה וְטָמֵ֥א | טָמֵ֖א יִקְרָֽא:
מו: כָּל-יְמֵ֞י אֲשֶׁ֨ר הַנֶּ֥גַע בּ֛וֹ יִטְמָ֖א טָמֵ֣א ה֑וּא בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מִח֥וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֖ה מֽוֹשָׁבֽוֹ:

הפרשנים ראו בהוצאה מחוץ למחנה – עונש (אפילו כפול). רש"י מפרש על דרך "מידה כנגד מידה": "בדד ישב – שלא יהיו טמאין יושבין עמו. ואמרו רבותינו: מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובן איש לרעהו, אף הוא ייבדל חוץ לשלוש מחנות". אני רואה בזה משוב. משוב על ההתנהגות וההתנהלות שלי בחיים והזדמנות לתקן את צעדיי. אבל איך בדיוק?

זמן לחשיבה


פרשנות יפה המובאת ע"י סיון רהב מאיר
: "עיקר תכלית הצרעת אינה להכאיב לגוף אלא להשפיל ולהמאיס אותו. הדם, הלכלוך, הזבובים – ממאיסים את צורתו החיצונית של המצורע בעיני הזולת וגם בעיני עצמו". מצבו החיצוני מאלץ אותו להתמקד בפנימיותו… אם זלזלת בעצמך, עליך לכבד מחדש את עצמך. להעריך מחדש את הפנימיות שלך"…. תיקון הפגיעה בזולת נפטרת ע"י הבידוד הנגרם מהצרעת. הנידוי חברתי…. הוא הפריד בין אנשים, מפרידים אותו. כמה חסרה לו החברה האנושית. כמה היה רוצה להיות עכשיו אפילו עם מי שדיבר עליו לשון הרע. רק לא להיות לבד". תהליך ההוצאה מהמחנה, הוא תהליך הפיך. כלומר, כאשר האדם סיים את ההתבוננות העצמית הוא זכאי לחזור למחנה, לחברה ממנה בה.

אם נחזור למשחק המילים שהתחלתי בו: הצרעת היא סימן שעברת את הגבול והיא צועקת לך: תַּעֲצֹר ! הצרעת קוראת לי לצאת אל מחוץ למחנה, מחשבתית, תודעתית, קוראת לי להתכנס פנימה ולראות לאן ההתנהלות שלי מובילה אותי. אני יכול לנסות להסתיר את זה, אבל טעות יהיה לי לחשוב שלא רואים. צרעת אי אפשר להסתיר, היא גלויה לעין.
הצרעת קוראת לנו לבדוק את היחסים שלנו עם קרובינו. האם אנחנו מסופקים? האם אלו החיים שאנחנו רוצים לעצמנו? האם פגענו בהם? האם אני אני מתנהג כראוי? פרשת השבוע קוראת לי, ולכם לבדוק את הזוגיות למשל. איך אני מתייחסים לאשתי ואיך היא מתייחסת אליי? האם אנחנו מדברים אחד לשני בכבוד? אם אני פוגע בה או שהיא מעליבה אותי – אנחנו פוצעים. הנה לנו פצעים בחזרה. על הגוף, על כל הגוף, הם מגרדים, הם פוצעים את הנשמה שנאכלת לאיטה. כנ"ל לגבי מקום עבודה, כיצד אנחנו מתייחסים לעובדים שלנו, לעמיתים שלנו ובכלל בכל תחום בחיים.

קרדיט: מתוך אתר "מורשת". קליק על התמונה תוביל אותך למאמר בנושא הפרשה וזוגיות.

תעצרו! תתמקדו בטוב, באהבה, במעצים, במקדם. כן, תשתקו אם צריך. תסתכלו על הצדדים החיוביים של החיים. לא רק להתמקד אלא גם לפעול בכיוון: להיטיב עם עצמכם ועם קרוביכם. בדרך המעצימה, המשותפת, במפגש הצרכים שלך והצרכים של הצד השני, מפגש בו אין משחק סכום אפס בו ניצחון של הצד השני הוא הפסד מלא שלי אלא צומת של אינטרסים משותפים, צומת בו כל הצדדים מרוויחים, מועצמים, מתפתחים, ומקבלים מענה מקסימלי לצורך השייכות והאהבה שקיים  בכולנו.

נכון מגרד לכם  עכשיו?! עכשיו זה זמן מצוין לבדוק את עצמכם

2 מחשבות על ““דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת “תזריע-מצורע” – *צרעת הדיבור הפוגעני*

  1. פינגבק: “דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת “אמור” – *על ההבדל בין דיבור לאמירה* | תחתית החבית

  2. פינגבק: “דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת "וזאת הברכה" – *התורה שייכת לכל מי שיחפוץ בה* | תחתית החבית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s