“דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת “שמיני” – *הדרמה של הגבריות*

בימי אהרון, ביטוי רגשות לא היה אפשרי. היום זה צריך להיות אחרת.

הפרשה הקודמת, "צו", תיארה את 7 ימי המילואים, בה משה שימש ככהן בפועל ואהרן ובניו הכינו את עצמם לעבודת המשכן, מעין מחנה הכנה. פרשת השבוע, "שמיני", מכונה כך משום היום השמיני לשבעת ימי המילואים, הוא יום חנוכת המשכן. אהרן מקריב את הקורבנות לראשונה ומברך את העם בברכת כהנים – אירוע שיא ברמת הרוחניות שלו. אבל אז קורה אירוע טרגי:

ויקרא פרק י':
א: וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי-אַֽ֠הֲרֹ֠ן נָדָ֨ב וַֽאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י יְהוָֹה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֥֥א צִוָּ֖ה אֹתָֽם:
ב: וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה:

על מה הם חטאו בכלל?

בניו של אהרן, נדב ואביהוא, מקריבים קטורת לאלוהים ועושים פעולה שלא נצטוו עליה. אלוהים מעניש אותם מיד והם מתים במקום. אין פירוט מה בדיוק הם עשו אבל נכתב כי מדובר ב"אש זרה". אבל במה הם חטאו בכלל? פרשנים רבים הרגישו צורך לגשר על הפער בין החטא בפשט לבין העונש החמור וסיפקו כמה הסברים: חלק גורסים כי מדובר בשתיית יין (לאחר מות הבנים, אלוהים מצווה על הכהנים לא לשתות יין בעת עבודת המשכן, אולי רמז לכך שבניו שתו כשנכנסו למשכן). אחרים גורסים שהם ביצעו פעולה שהם לא התבקשו לעשות: כיוון שהם לא נצטוו להביא את האש – הפכה האש לאש זרה. לפי הסבר זה, חטאם לא נבע מרצון לחטוא, אלא מטעות. פרשנות נוספת טוענת לחוסר סבלנות: 'קרוב הקץ' וחוסר רצון להמתין בסבלנות לגילוי האלוהי (מסתדר עם תגובת משה למות הבנים, פרק י', פסוק ג'). פרשנות אחרונה מצביעה על פערי דורות: הגמרא (סנהדרין נ"ב, עמוד א') מספרת: וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להן הקדוש ברוך הוא: הנראה מי קובר את מי.  הדור הצעיר מביט על ההנהגה ואומר לעצמו: 'מה הזקנים אלו מבינים בהנהגת הדור? אנו, הצעירים, יודעים יותר טוב. פנו דרך'.

מתוך עמוד הפייסבוק: פרשת השבוע סודות החיים


על שתיקה, רגשות ואבהות

מודה שהפרשה הזו הכאיבה לי בבטן כבר שבועיים. שבועיים שאני מנסה לכתוב עליה ולא יודע איך לגשת. רק עכשיו הוקם המשכן, הכל עוד חדש. רק לפני כמה דקות כל העם חגג את חנוכת המשכן ובורכו את ברכת הכהנים הראשונה והנה אירוע טרגי מתרחש, עונש כבד מנשוא, מוות נוראי רק בגלל שלא עבדו בצורה מדויקת וע"פ ההוראות. מערבולת של התרחשויות ורגשות. ומהי תגובתו של אהרון?

ג: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר-דִּבֶּ֨ר יְהוָֹ֤ה | לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל-פְּנֵ֥י כָל-הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַֽהֲרֹֽן: 

אהרון שותק. בניו נשרפו לו מול עיניו והוא שותק. אהרון לא רק שותק אלא ממשיך בעבודת הקורבנות (!). שוב, אהרון איבד שניים מבניו והוא ממשיך לעבוד. לאהרון ולבניו הנותרים אסור להתאבל כי הם בתפקיד, והם נדרשים להבליג על סבלם וכאבם הפנימי. לעומת זאת, בני ישראל שאינם חייבים אבלות, מכריזים על אבל כללי. מה, אהרון לא כעס? הוא לא רצה לצעוק, לזעוק את נשמתו לאלוהים? תכף אגע בנקודה הכואבת הזו אבל לפני זה, שתיקה.

שתיקה: מהי שתיקה? מה תפקידה? כלי להתבוננות עצמית או דווקא אמצעי לברוח מרגש? ובכלל, כשאני שותק – מה זה משרת אצלי?

אבא שלי סיפר לי שכשהוא הולך לנחם אבלים הוא לא מוצא את מילים להביע את צערו כלפי האבל ומרגיש לא בנוח אז הוא שותק. אפשר להבין אותו בהחלט. מי מאיתנו לא היה בבית אבלים ולא ידע מה לעשות עם עצמו. לראות את כל הכאב, הבכי, הצער, היגון ומה יש להגיד ברגעים אלו? לא הרבה, לכן שותקים. השתיקה כאפשרות מאוזנת לחיפוש המילה המנחמת הנכונה או שמא ביטוי לפרץ רגשות שאני לא יודע איך להתמודד איתו?

וההוא בחבורה ששותק כל הזמן, והחבר לספסל הלימודים, זה המופנם והשותק. כנשאלת שאלה, הוא לא יענה, אפילו אם ישאלו אותו ישירות. אולי הוא לא יודע את התשובה ולכן מפחד לענות? השתיקה אצלו היא כלי לעשיית סדר בראש או סממן לדימוי עצמי נמוך ושאר אמונות מגבילות?

שתיקה היא כלי מצוין לסידור מחשבות, להרגעת הגוף אבל בעיקר להתבוננות עצמית. שם, בשתיקה, אפשר לנהל דו שיח עם עצמכם (ו/או עם אלוהכם), לשאול שאלות, אולי אפילו לספק תשובות אבל לא בהכרח ולא ישר. לשתיקה כוח מיוחד: כשמטיחים בי עלבונות, אני יכול להתקיף חזרה אבל אני יכול גם לשתוק. זה מעיד על איפוק, על כוח. לפעמים זה הדבר הנכון לעשות ולפעמים זה יכול להעיד דווקא על חולשה, אולי לא מצידי אבל כן מהצד שכנגד. מה נכון יותר? לא יודע…
יש את הביטויים שתיקה מביעה הסכמה או "סייג לחוכמה שתיקה"- מה אתם אומרים זה נכון?

ומה לגבי שתיקה ככלי לקליטת חוויה ומחמאה? לאחרונה שמתי לב שכשמחמיאים לי, אני מחייך כמובן, עוצם עיניים, נושם נשימה עמוקה, ממשיך לחייך, נשיפה ושתיקה. אני מכניס פנימה את המחמאה ומוצא לה את מקומה בגוף (ככה היא לא בורחת!).

ואולי השתיקה של אהרון באה ללמד אותנו על ממד נוסף שבעת כאב וקושי, קשה לשים לב אליו – והוא ההבדל בין מה אני יכול וצריך ללמוד מהמקרה לבין היומרה להבין את כוונת האלוהים בהחלטתו להמית את בני אהרון. אנחנו ממש לא חייבים להסכים עם המעשה האלוהי, אנחנו יכולים גם להיות מזועזעים אפילו, אנחנו יכולים להתפלפל עם הסיבות למעשה ולהסיק מסקנות ממנו. אפשר לנסות להסביר את פשר מעשיהם אבל לא ניתן יהיה להבין את כוונת אלוהים בהחלטתו ולכן אהרון שתק. 

רגשות: נתקלתי בפרשנות שכתבה כך: "אהרון, עקב גדלותו והבנה שמעמדו הציבורי אוסר עליו להפגין את רגשותיו זוכה באופן מיידי לדיבור מאת ה'" (זהו הדיבור היחידי בתורה שהוא לאהרון בלבד):

{ח} וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶֽל-אַֽהֲרֹן֖ לֵאמֹֽר:
{ט} יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל-תֵּ֣שְׁתְּ | אַתָּ֣ה | וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹֽאֲכֶ֛ם אֶל-אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:
{י} וּֽלְהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר:
{יא} וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל-הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָֹ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד-מֹשֶֽׁה:

שום מילה על מה שקרה, שום הבעת צער וכאב, אל מלא רחמים…ואהרון שותק מול אלוהים אבל למשה הוא דווקא יענה.
והפרשנות ממשיכה: "משה מצווה על אהרון ובניו לאכול את בשר הקורבנות. כפי שראינו בפרשת ויקרא ובפרשת צו, אכילת הקורבן על ידי הכהן, במקום ובזמן הנכונים היא חלק חשוב מפעולת ההקרבה, אולם אהרון ובניו אינם אוכלים את קורבן החטאת  והוא נשרף כולו. משה כועס מאוד… על אהרון ושני בניו הנותרים. תשובת אהרון היא כי אמנם כלפי חוץ אין הוא יכול להפגין אבלות אבל ביום בו קרה לו אסון כזה הוא לא יכול לאכול מבשר הקורבן ובצנעה יבטא מנהגי אבלות. תשובה זו של אהרון מניחה את דעת משה וגם של אלוהים. עובדה שהוא לא הרג הפעם את שני בניו הנותרים על ביצוע טעות הלכתית".

מבלי לגרוע מהפרשנות המלומדת של מי שכתב את זה, ארשה לעצמי להביע תרעומת על הכתוב: "גדולתו והבנה שמעמדו הציבורי אוסר עליו להפגין רגשות" – אין לתאר את גודל הטרגדיה שבתפקיד, אסור להביע רגשות, מנהגי אבלות על מות ילדים, יש לבצע בצנעה  –  וזו עוד גדולה? איפה הרגש? איפה הכאב? ממתי גברים לא מביעים רגשות? איפה זה השתבש בדרך? מסתבר שמזמן.

"מאז ימי השבט הקדמון, הציבה החברה מודל של גבריות שעל כל זכר לממש. עליו הוטלו חובות הדאגה לביטחון כלכלי ופיזי של ביתו ומשפחתו, תפקידי הלוחם והמגן…ציות וביצוע היו חוקי המשחק בכל שדות הפעולה והגבר היה חייב לפעול ע"פ הכללים שהוכתבו, בכל מחיר.

תמיד היה המודל טוטלי: הוא דרש מימוש מלא של הציפיות, אחרת יעורער מעמדו ותפקידו כגבר…כאשר נענה לדרישות, ניתן אישור לזהותו הגברית, אולם אם סירב או נכשל, הוטל מום בדימוי הגברי שלו, והוא הושם ללעג ולקלס. מסיבה זו לא יכלו גברים להכיר כמעט אף פעם בכישלון או בפגיעות..משום שהמשמעות הייתה איום על זהותם הבסיסית.

בדרך זו התפתחו כפילויות בין תחושותיו הפנימיות של הגבר, שכללו למשל סבל פחד או חולשה ובין התפקיד שהיה עליו להפגין ולממש כלפי חוץ. מבנה נפשו הפך כפול, חלקו מודחק ונסתר וחלקו גלוי: האינסטינקט חש איום וביקש לשרוד ולהינצל אך הציות החברתי הורה לו לשאת כל מנת אימה או סבל ולהקריב מעצמו". / ד"ר גבריאל בוקבזה בספרו "הדרמה של הגבריות החדשה"; הוצאת מודן, עמ' 197-198

בוקובזה קורא לזה: "שבירות מבנית של הזהות הגברית" ולה מספר השלכות (עמ' 204):

  1. גברים צריכים להוכיח את גבריותם. זהותם איננה ניתנת אלא נרכשת.
  2. השגת הזהות היא תמיד על תנאי. עליו להוכיח את גבריותו כל יום מחדש.
  3. הגבריות צריכה להיות מוצגת באופן ציבורי ומוחצן. לא מספיק מה הוא מרגיש פנימה.

הנפש הגברית נמצאת בלחץ אדיר לעמוד בציפיות. היא מוכרחה למצוא דרכים להפחתת אי הנחת והחרדה שיוצרים הכוחות המופעלים עליה. הנפש הגברית נכנסת פנימה (כי כלפי חוץ היא לא יכולה) ומבצעת בלית ברירה דיסוציאציה, כלומר הפרדה או פיצול. הנפש מדחיקה, מכחישה, מסתירה, מדכאת, מקטינה ומתנתקת מחלקים בתוכה שאינם מתאימים לזהות האחידה הנדרשת. מכאן הדרך להשתקת וחבלת נתיבי הגישה לרגשות (217).

עכשיו הכל מובן…

   ספר חובה

אבהות: אהרון הן משמש כגבר, הן כדמות ציבורית והן ככהן הגדול. עיני כל העם נשואות אליו. אין הוא יכול להפגין את רגשותיו, בטח לא ביום שכזה של חנוכת המשכן. הציפיות החברתיות לא מאפשרות לו להביע רגש, עליו להמשיך לתפקד ולעבוד במשכן, גם כאשר זה גובה ממנו מחיר אישי כבד. הרגש הבסיסי על מות בניו, בכי, זעקה, אבל אינם באים לידי ביטוי שמא גבריותו תיפגע. הצורך לעמוד בציפיות החברתיות הותירו את אהרון לבד. לבד עם שתיקתו. לבד עם הסערה שהתרחשה בתוכו. בוודאות הרגיש אותה. הוא אבא. לא יכול להיות אחרת.

בימי אהרון, ביטוי רגשות לא היה אפשרי. היום זה אחרת. הגיע הזמן לשנות את זה ולהפגין רגשות: תחוו, תרגישו, תביעו!


לאחר פרסום הבלוג עלה משיח פרטי שעשתה איתי אחת הקוראות שלי וממשהו ששמעתי ברדיו 2 נקודות נןספות ששוות התייחסות:

  1. דיברתי הרבה על שתיקה, אבל רשום במפורש ש"ויידום אהרון" ולא "וישתוק". מה ההבדל ביניהם?
    שתיקה מתרחשת כשאני מפסיק לדבר. אני מדבר ואז מפסיק, אני שותק. לידום הכוונה היא מראש לא לדבר. 
    לאהרון קרה אסון והוא פשט נדם.
  2. קוראת נאמנה הסתייגה ממה שכתבתי והתחלנו להתדיין על כך בפרטי: אהרון שותק כי הוא גבר? כי לא היה מקובל להביע רגשות? אני דווקא קוראת את זה אחרת. בהמשך הפרשה אהרון לא שותק. הוא אומר את דבריו, בסוף, כשהטקס נגמר. גדולתו של אהרון היא המסירות לתפקיד, ההזדהות עם התפקיד. כמו שקורה היום לשוטרת או שוטר, לרופאה או רופא, לקצינה או קצין בשעת מילוי תפקידה/ו. היכולת להמשיך ולתפקד לטובת הציבור ולהפריד לזמן מה את הרגש האישי היא גבורה אמיתית. גבורה= גבר. אז כן, אהרון באמת גבר.
    תשובתי אליה הייתה כי: לא ציינתי במפורש שאהרון שתק כי הוא גבר, אלא קודם כל ששתק. שאלתי שאלות על מהי שתיקה. רק בסוף שייכתי את זה כטרגדיה של איש הציבור הגבר (אופציה כמעט יחידה באותם זמנים). מן קורבן של התפקיד שהוטל עליו. התייחסתי לזה שהוא לא שתק לגבי אי אכילת בשר הקורבנות כשמשה כעס עליו ועל שני בניו הנותרים.

מחשבה אחת על ““דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת “שמיני” – *הדרמה של הגבריות*

  1. פינגבק: “דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת “אמור” – *על ההבדל בין דיבור לאמירה* | תחתית החבית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s