"דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם" / פרשת "בשלח" – *אמון בין בני זוג*

איך ייתכן ובני ישראל נכנסו בעיניים עצומות לים? מה גורם לנו להאמין בצורה עיוורת בבני הזוג שלנו? איך בונים אמון בין בני זוג ומה הדבר שהכי חשוב לעשות אם חלילה הוא נפגע?

תקציר: בפרשת השבוע בני ישראל כבר יצאו ממצרים. משה מעלה איתו את עצמות יוסף; בני ישראל מתחילים את מסעם במדבר ומגיעים לים סוף כשהמצרים דולקים אחריהם; אלוהים קורע את הים ובני ישראל עוברים בתוכו והמצרים גם. כשאחרון מבני ישראל מגיע לצד השני, אלוהים סוגר את הים, על כל יושביו. משה ובני ישראל שרים את "שירת הים". המסע במדבר יארך 40 שנה ועל ההתחלה כבר צצות בעיות. בעיות אוכל ושתיה. אלוהים מנחית להם מן מהשמיים. בני ישראל נלחמים בעמלק.

איך ייתכן ובני ישראל נכנסו בעיניים עצומות לים? מה גורם לנו להאמין בצורה עיוורת בבני הזוג שלנו? איך בונים אמון בין בני זוג ומה הדבר שהכי חשוב לעשות אם חלילה הוא נפגע?

קריעת ים סוף

שמות, פרק יד':
י: וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת-עֵֽינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם | נֹסֵ֣עַ אַֽחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל-יְהוָֹֽה:

יא: וַיֹּֽאמְרוּ֘ אֶל-מֹשֶׁה֒ הֲמִבְּלִ֤י אֵין-קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה-זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהֽוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם:
יג: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל-הָעָם֘ אַל-תִּירָ֒אוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת-יְשׁוּעַ֣ת יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁר-יַֽעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת-מִצְרַ֨יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד-עוֹלָֽם:
יד:  יְהוָֹ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּֽחֲרִשֽׁוּן:
טז: וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת-מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת-יָֽדְךָ֛ עַל-הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה:

בני ישראל סוף סוף יצאו ממצרים אחרי 400 שנה ו-10 מכות. סוף סוף אפשר לנשום לרווחה. הם מתחילים ללכת במדבר ואז אלוהים מחליט לעשות פרסה קטנה על מנת להתעלל עוד קצת בפרעה. פרעה שומע כי בני ישראל "חוזרים" וכנראה מתחרטים אז הוא בוחר לרדוף אחריהם ולהחזיר אותם למצרים. בני ישראל מגיעים וחונים אל שפת ים סוף. המצרים דולקים אחריהם. בהלה גדולה. האמונה בנס שהתרחש רק אתמול, עומד בסימן שאלה.

אין להם לאן להתקדם ותיכף שוחטים אותם. מה עושים?! בני ישראל באים בטענות למשה "הבאת אותנו למות במדבר?". מה עושים? להיכנס לים? לטבוע ולמות? או להילחם ולהישחט ע"י המצרים? התשובה היא…כן (בדיחה מגזרית. עזבו). בקיצור, דילמה קיומית. בני ישראל בוחרים להיכנס למים. יהיה מה שיהיה. כשנסגרים המים על המצרים והסתיים הנס, בני ישראל מאמינים בה' ובמשה עבדו.  סוף כל סוף מאמינים ופורצים בשירה, "שירת הים" (על כן נקראית השבת הזו "שבת שירה").

כב: וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חוֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם:
כג: וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֨יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָֽרָשָׁ֑יו אֶל-תּ֖וֹךְ הַיָּֽם:
כו: וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת-יָֽדְךָ֖ עַל-הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֨יִם֙ עַל-מִצְרַ֔יִם עַל-רִכְבּ֖וֹ וְעַל-פָּֽרָשָֽׁיו:
לא: וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת-הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָֹה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת-יְהוָֹ֑ה וַיַּֽאֲמִ֨ינוּ֙ בַּֽיהֹוָ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ:

 

אמון

אז איך באמת בני ישראל נכנסו ככה למים? הייתה להם בכלל ברירה? בואו תעמידו את עצמכם מול אותה דילמה: אתם מול הים והמצרים על הגדרות. אומרים לכם "אל תדאגו, כנסו למים". תיכנסו? הסצינה הזו דורשת מהאדם כוחות נפשיים אדירים. היא מעמידה אותו בסכנה קיומית ובאותו זמן עליו למצוא את כוחות הפנימיים להאמין ולהישען על מישהו אחר, במקרה הזה משה ואלוהים ובחיים עצמם בני/בנות הזוג שלנו לחיים. אני רוצה לקחת את הדיון לבסיס של הסיפור: אמון בין בני זוג.

מתי תדעו שאפשר לתת אמון מלא, עיוור בבני/בנות זוג שלכם? ומה זה בכלל ביטחון מלא בבן הזוג? לשם כתיבת הפרשנות שלי השבוע, הצגתי בפני מספר אנשים את הסוגיה. ושמתי לב כי נגעתי בנקודה רגישה, בעיקר לגרושים שבהם. כל הגרושים ציינו כי הם אינם יכולים עוד לתת אמון מלא אחרי מה שהם עברו. בנוסף, גיליתי שחיפוש המילה "אמון" בגוגל, יציג לכם קודם מאות תוצאות של פגיעה באמון ולא מה זה אמון או איך משיגים אותו. גיליתי שמניפולציות, שקרים, בגידות והשפלות הם אלו שנתנו לאמון להיסדק, להפגע ולהתנפץ.

אפרת ואני מאמינים הפוך: אמון לא נוצר ממקום של פחד להיפגע אלא דווקא הפוך. ההחלטה להיכנס לזוגיות באופן טוטאלי ולהיות מוכן לאפשרות שתפגע – היא זו שיוצרת את האמון. רק כאשר אני מוכן להיות חשוף לחלוטין, ללא מחסומים, אני נותן בכך את כל כולי, תוך כדי שקלול הסיכוי להיפגע (וההיפך).

הקשיתי על החברים ושאלתי הפוך: אתם מול הים. המצרים על הגדרות. אומרים לכם להיכנס למים. מה יגרום לכם להיכנס? מה יגרום לי ליפול אחורה בידיעה ברורה שבת הזוג שלי תתפוס אותי? התשובה העיקרית שקיבלתי הייתה כי ביטחון מוחלט בבין הזוג, הידיעה שאתה יכל להיות עצמך ב-100%להגיד כל העולה על רוחך וראשך והידיעה שהצד השני לא ישפוט אותך – הם אלו אשר יגרמו לרובנו להיכנס למים בתקווה, בביטחון ובידיעה כי המים ייקרעו.


אחרים, ראו את המטרה, ככזו שתגרום להם להיכנס למים. הדגש לא היה על מה יגרום לי להיכנס למים אלא עבור מה? עבור מה שמחכה בצד השני.  100% מהנשאלים ענו כי עבור הילדים הם ייכנסו בעיניים עצומות. הקשיתי שוב. אוקיי עבור הילדים זה מאוד יפה אבל מי מבטיח לכם שהמים ייקרעו? אף אחד, הם ענו. אבל אם זה או זה או שהילדים שלי יישחטו, ארח את הסיכון ואכנס למים. היה דיון מרתק, עד אשר הגיע האבא שהציע לזרוק את הילדים למים ולחכות לראות מה קורה….

איך בונים אמון?

אמון הוא הבסיס לכל מערכת יחסים. אמון הוא דבר נרכש ולכן מתפתח עם הזמן. על מנת להרגיש ולבנות אמון יש צורך במרחב בטוח. המרחב הבטוח הוא המרחב בו אנו "מפקידים" את עצמנו במערכת הזוגית זה שמאפשר אינטימיות וקירבה הדרושים להעמקת הקשר. ישנם שלושה שלבים של אמון, ולא כל מערכות היחסים עוברות את השלב הראשון או השני. רק מעטים מגיעים לשלב השלישי.

  1. שלב הבדיקה –  כל צד מתבונן ובודק מה עושה האחר, מנתח עד כמה הצד השני ראוי לאמון, ופועל בהתאם.
  2. שלב הביטחון – בני הזוג מאמינים שהם מכירים אחד את השני, יודעים את טיבו ואופיו של בן/בת הזוג וחשים שהם מסוגלים לחזות את מהימנות הקשר ולסמוך אחד על השני. בשלב הזה, יש צורך לפקח, או להגיב כשהאמון מופר, מפני שההפרה הזאת סותרת את תיאום הציפיות של בני הזוג. כאשר מתרחשת תקלה, הזוג מנסה להבין למה זה קרה.
  3. שלב ההזדהות – הזדהות במובן של לחשוב, להרגיש ולהגיב כמו האחר וחלק בלתי נפרד מאיתנו. זהו השלב שבו אנו כמעט "מוסרים" את עצמנו לאדם אחר תוך מתן אמון מלא ולקיחת סיכון לחשוף מידע שעלול להרחיק את הבן זוג מאיתנו (שלד בארון).

אמון נרכש, נלמד ונבנה – קומה קומה – בהדדיות ובאהבה בין בני הזוג. כשלב מקדים הייתי מוסיף את שלב השיח: שיח כן ופתוח בין בני זוג על מה מותר ומה אסור. איפה מוצב הגבול ומהיכן מתחילה הפגיעה. ללא תיאום ציפיות והגדרות ברורות אלו, עלולים בני הזוג להגיע לאי הבנות ולפרשנויות לא נכונות. כל מה שהוגדר, הונח והוסכם בין בני הזוג הופך להיות בסיס האמון. מה שלא – עילה לפגיעה. בשיח פתוח וכן – אני מתכוון לשיח חשוף, לפעמים כואב, לפעמים מביך, לפעמים פוגע אבל אמיתי ואותנטי. בשלב הזה הרבה פחות קדושות נשחטות. הרבה אמונות מגבילות מתמוטטות ונוצר מאליו בסיס יציב, בטוח, אמין וחזק יותר שעליו הזוג יכול לפסוע, יד ביד בבטחה.

איך בונים מחדש אמון שנפגע?

השלב של ההזדהות מציג את בני הזוג שכמעט ומוסרים את עצמם לצד השני. אני רוצה להוסיף עוד שני שלבים המהווים נדבך חשוב ביותר בשלב הזה של פגיעה באמון.

אוקיי אז ישנה הזדהות גבוהה, הכל טוב ויפה, אבל הזוג חווה משבר. מה עושים? במקרה קיצוני זה דרוש גם צעד קיצוני לא פחות: מחיקת אגו מוחלטת.

אני יודע שרבים קופצים עכשיו. אין בעיה, קחו את האגו ושימו אותו במגירה אבל ברגע המשבר – הוא לא שם נקודה. רק מחיקת האגו המוחלט שלך יאפשר לך לעבור את שלב ההזדהות, להתנתק מהכאב שלך ולהיות כל כולך עבור הצד השני. להציל את הצד השני מהתסבוכת אליו נקלע, בעיניים פקוחות או שלא – זה לא משנה – אבל קודם כל להציל אותו מעצמו. אז יעלה בידך הכלים, הדרכים והמילים – הנכונים על מנת להציל את המצב, להציל את עצמכם. זהו שלב לא פשוט. את עלולה לשמוע דברים קשים בשלב הזה, עד שהאוזניים שלך ייפלו. אתה עלול להיפגע מאוד אבל בת הזוג שלך זקוקה לך. מעצמה היא כבר לא מצפה לישועה. היא מושיטה את ידה. תאחוז בה ונסו יחד לתקן את המגדל שקרס.

אחרי שלב מחיקת האגו והצלת הצד השני – יגיע שלב ההפנמה. שלב הכאב. שלב העיכול. הוא רע ושחור, לא פחות מהקודם. כאן, על הצד הפוגע להתעשט ולשנס מותניים ולהחזיר טובה כנגד טובה, מידה כנגד מידה. עליו להיות בשביל ולמען זה שהציל אותו, שלב אחד קודם לכן. ממנו יצאו בני הזוג מותשים, פגועים אבל נקיים למען בנייה משותפת ומחודשת.

כל הנושא של האמון הוא מעניין. אנחנו יודעים בבירור אם אנו נותנים אמון במישהו, למרות שלא ניתן למדוד אותו. אנחנו פשוט יודעים. בנוסף, או שאתה קודם כל נותן אמון באנשים (עד שתפגע) או שאתה לא (קודם "כבדהו וחשדהו" עד שיוכח לי אחרת). אין כלום באמצע. אמון הוא דבר שברירי, הוא עלול להיהרס ברגע אחד, לא משנה כמה זמן נמשך בנייתו. זה כמו בניין תכלס: נבנה במשך כמה שנים ויכול לקרוס בשניות בודדות.

יחסים בין בני אדם הם התשתית ליחסים גומלין. אל תהרסו אותם. ואם נפגעו – עשו הכל על מנת לתקלם. שני הצדדים ירוויחו מזה. גם וגם WIN WIN.

כבר השתמשתי בציטוט הזה של המנחה שלי לקורס הנחיית קבוצות. כנראה שהוא ממש מוצלח.

יחסים משמעותיים נבנים על קלקולם ותיקונם / חוסה בבצ'יק


בנימה אישית:

אני מקדיש את הפוסט הזה לשתי נשים שדרכן אני לומד המון על עצמי וגם לומד שקארמה וחיבור, אינם מקריים ותמיד באים לטובה, מתוך אהבה. שתי נשים יפות שאין לתאר. שתי נשות הגם וגם שלי. אתן בליבי. לתמיד.

 

3 מחשבות על “"דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם" / פרשת "בשלח" – *אמון בין בני זוג*

  1. פינגבק: “דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת "וזאת הברכה" – *התורה שייכת לכל מי שיחפוץ בה* | תחתית החבית

  2. פינגבק: “דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת "וזאת הברכה" – *התורה שייכת לכל מי שיחפוץ בה וגם למי שלא* | תחתית החבית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s