"דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם" / פרשת "וארא" – *הבטחות צריך לקיים*

פרשת השבוע, פרשת "וארא" מדגימה לנו את ההבדלים בגישות סביב הבטחה. האם באמת חובה עלינו לקיים הבטחות? מה המחירים שנשלם אם לא?  האם אי קיום הבטחה היא אכן "בגידה באמון"? האם יש דרך אחרת להסתכל על זה? בואו נראה.

"הבטחות צריך לקיים". האומנם? מה המחיר של אי קיום הבטחות ועד כמה האגו משחק פה תפקיד?

הבטחתי ולכן אקיים

אלוהים פותח את הפרשה ומחליט, לאחר מאות שנים של הבטחות, לאברהם, יצחק ויעקב, לקיים סוף סוף את אותה ברית שפעם, ממש מזמן, הבטיח לאברהם. זוכרים? הוא גם מציין שהוא נגלה אליהם כאל שדי ולא בשמו האמתי, כלומר לא בא לידי ביטוי באופן מלא.

שמות פרק ו':
ב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה.
ג וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
ד וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן–אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.
ה וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי.
ו לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.
ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.
ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה.

מורשה – בשונה מירושה הניתנת ע"י הדור הזה לדור הבא – מורשה ניתנת לדורי דורות. אלוהים מחליט לקיים את הבטחתו, קבל עם ועדה. כלומר, לא רק להבטיח ליחידים (האבות) אלא להבטיח ואף לקיים, הפעם, לעם: ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.

ואיך עושים זאת? ע"י שליחת שליחים למצרים ולבני ישראל, בפעם השנייה…

כזכור, הפעם הראשונה לא צלחה, ולא בכדי. אילו השליחות הראשונה הייתה מצליחה, בני ישראל היו מאמינים למשה ונניח שגם פרעה היה משתכנע ואומר, יאללה, נשלח את בני ישראל. במצב כזה משה בעצמו היה מתקבל כדמות אלוקית ולא כדמות אנושית, והמטרה של: "וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" הייתה מתפספסת. דווקא הכישלון בשליחות הראשונה והעובדה שבני ישראל לא שומעים אל משה בשליחות השנייה מראים לנו כי משה הוא בן אנוש.

הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים/לוי אשכול

כאמור, משה נשלח לשליחות שנייה אצל פרעה. בכל מכה ומכה, פרעה מסרב ואלוהים מעניש את המצרים במכות. בפרשה זו מופיעות 7 המכות הראשונות: דם, צפרדע, כינים, ערוב ( חיות טורפות ומזיקות, נחשים ועקרבים) , דבר (מחלה הפוגעת בחיות), שחין (מחלת עור), ברד (כולל). מעניין לראות את התהליך שעוברים כל הנוגעים בדבר, ממכה למכה.
במכה הראשונה, דם, פרעה אינו נרגש וקורא לחרטומי ומכשפי מצרים לחזור על "הנס ומעשה האלוהים" והם עושים זאת. רוצה לומר, לא מלהיב אותי האלוהים שלכם.

שמות, פרק ט':
ד
וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים, מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי; וַאֲשַׁלְּחָה, אֶת-הָעָם, וְיִזְבְּחוּ, לַיהוָה.
יא וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה, וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם:  כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה.

במכה השנייה, צפרדעים, פרעה כבר מתחיל להישבר. משה נעתר. משראה פרעה כי המכה חלפה, חזר לסורו וסירב לשלח את עם ישראל.
במכה השלישית, כינים, חרטומי מצרים לא מצליחים לחזור עליה ומכריזים כי מדובר באצבע אלוהים. פרעה לא מתרשם. ליבו רק הולך ומתחזק.
במכה הרביעית, ערוב (הופעת חיות טורפות ומזיקות, נחשים ועקרבים) אלוהים ומשה, רוצים להדגיש את מעשה הנס מצד אלוהים ומראים לו כי רק המצרים נפגעים מהמכות, לא העבריים. כנראה שזה מתחיל לעבוד עליו. פרעה נלחץ ומציע למשה ולאהרון פשרה: עבדו את ה' כאן, בארץ מצרים. משה ואהרון לא מקבלים את ההצעה ועומדים על שעבודת ה' תהיה מחוץ למצרים. פרעה מסכים ובלבד שתפסק המכה הנוראה. כצפוי, כאשר מוסרת המכה, חוזר פרעה לסורו וחוזר בו מהסכמתו.
במכה החמישית, דבר, אותו כנ"ל. במכה השישית, שחין  (פצעים מדממים הגורמים לגרוד נורא על פני כל הגוף). מקושי המכה, חרטומי מצרים לא יכולים לעמוד ולהציג את עצמם לפני פרעה, משה ואהרון. פרעה נותר בעמדתו העיקשת.
במכה השביעית, ברד, מתרחשים 2 דברים מעניינים: משה מנסה לעזור לפרעה ולמצרים ומזהיר אותם מראש על המכה ומציע להם לתפוס מחסה. הדבר השני הוא תגובת פרעה למכה. כאמור, משה מציע לפרעה ולכל המצרים להיכנס למקום מבטחים, הם וצאנם. הברד שעומד לנחות על מצרים, כך מזהיר משה על-פי ה', לא היה כמוהו מעולם מאז היווסדה של מצרים. ואכן, היו מצריים שבחרו לקבל את עצת משה. ברד בלתי רגיל מתחיל לרדת, הכולל אש פרעה מזעיק את משה ואהרון ואומר:

כז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, חָטָאתִי הַפָּעַם:  יְהוָה, הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים.
כח הַעְתִּירוּ, אֶל-יְהוָה, וְרַב, מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד; וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם, וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד.
לג וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה, אֶת-הָעִיר, וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו, אֶל-יְהוָה; וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד, וּמָטָר לֹא-נִתַּךְ אָרְצָה.
לד וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת–וַיֹּסֶף לַחֲטֹא; וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו.
לה וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה.  {פ}

 שימו לב לתגובת פרעה: "חָטָאתִי הַפָּעַם:  יְהוָה, , הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים ". וואו. פרעה מבקש, ממש מתחנן מהם להתפלל לה' שיפסיק את המכה הנוראה. משה עושה את זה, אלוהים מפסיק את המכה. לאחר שהעניינים נרגעים, שוב מתחזק לב פרעה והוא לא מוכן בפעם השביעית להוציא את בני ישראל ממצרים.

[  במאמר מוסגר – אני חייב לומר בנקודה הזו שזו פרשה מדהימה בעיניי. לא צריך להיות ילד קטן כדי להתלהב ולדמיין את המראות של הפרשה הזו. עד כדי כך שאתמול בערב הקראתי את הפרשה לילדים לפני השינה. איזה חלומות מגניבים היו להם בטח! ברד, אש!, צפרדעים, כינים (טוב זה הם מכירים…). לפני /נה או שנתיים הראיתי להם את הסרט " 10 הדיברות" הידוע משנות ה-50. הזדמנות לראות אותו שוב. ]

credit: https://flavorrules.files.wordpress.com/2012/11/ten-commandments-2.jpg

עשרת הדיברות – הסרט. קרדיט: https://flavorrules.files.wordpress.com/2012/11/ten-commandments-2.jpg

על אגו וקיום הבטחות

אז ראינו דמות אחת, אלוהים, אשר מחליטה אחרי מאות שנים לקיים את הבטחתה. מנגד, אנחנו רואים דמות אלוהית לא פחות (טוב קצת אבל ככה נתפס פרעה בזמנו, גם ע"י בני ישראל העבדים) אשר מבטיחה ומבטיחה אבל חוזרת בה שוב ושוב.

אגו הוא אגו הוא אגו: ראינו כיצד פרעה שוב ושוב מפר את הבטחותיו לשחרר את בני ישראל. הוא אינו מוכן לקבל את העובדה שאחרי 400 שנה, כדברי השיר, "קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת". 

אגו. 

לפי פרויד, אגו הוא האני; החלק המודע של הנפש, המאזן בין הצרכים והתאוות (איד) לבין דרישות החברה והמוסר (סופר אגו). האגו נועד לשרת אותנו אך לעתים האיזון מופר ואז האדם פועל בצורה המזיקה לו. ראינו כיצד עקשנותו של פרעה, החזרה מהבטחותיו ואי יכולתו להשתחרר מעונשו של האגו שלו, הביא על עצמו ועל עמו כלייה. תשתדלו לשים את האגו בפינה אבל בהישג יד אם אתם ממש חייבים. תצטרכו אותו מדי פעם, אבל פליז תשתמשו בו למטרות טובות, מפתחות ומעצימות. אתכם ואת הסביבה. הוא יכול להיות הרסני.תשתמשו בו בתבונה.

באגו טמונים גם תפקיד וגם בחירה חופשית. מטרות מכות מצרים לא היו כדי לרכך את לב פרעה כדי שלבסוף ייכנע וישחרר את בני ישראל, את השחרור הזה יכול היה אלוהים להשיג גם במכה אחת. לאחר כל מכה פרעה היה מוכן מצידו לשחרר את בני ישראל, אולם אלוהים הקשה מיד את ליבו, כדי להשיב לו את הבחירה החופשית, שנפגמה אצלו בעקבות המכה שחטף, ובכך השיב אלוהים לפרעה את האפשרות לבחור מעצמו, ולהחליט שוב מעצמו, שלא לשחרר את בני ישראל.
התבצרות בעמדות שלנו, מה שקרוי בגישור "שיח עמדות", הנה בחירה לכל דבר. אנחנו מחליטים אם לשחרר או לא. עלינו לזכור בכל מה שאנחנו עושים, שלכל מהלך שנבחר יש מחיר, רווח והפסד. על כן, הרצון להישאר בתפקיד הזה הוא בחירה לכל דבר.

עד כמה אנחנו מחויבים בקיום הבטחות? קיום הבטחות הוא נדבך בלתי נפרד בכל מערכת יחסים אנושית כחלק מהאמון ההדדי. אי קיום הבטחה גוררת אחריה פגיעה באמון. בנקודה זו כדאי ורצוי לא לשכוח כי אנחנו לא יכולים לשלוט בצורה מלאה על הצד השני ולכן יש לקחת בחשבון שייתכן והוא לא יקיים את הבטחתו. אנחנו יכולים לשלוט ולקחת אחריות רק על מעשים שלנו.  גמישות מחשבתית זו, תפחית כעסים ותבנה מערכת יחסים בונה ומכבדת ולא תושתת על הסלמה (כן אני יודע שזה שהפר את הבטחתו אליכם הוא בן  @#!@*%$ ועדיין, אימוץ גישה מסלימה לא תביא לכם את מבוקשכם. בוודאות.).

    האם יש הבדל בין הבטחה למבוגר לבין הבטחה לילד? אנחנו מבטיחים לילדים שלנו מאות דברים בשעה נתונה והם מאמינים לנו. זהו חוזה בלתי כתוב בינינו. אין להם ברירה אחרת. כל עולמם נשען עלינו. אם אבא ואמא מבטיחים ולא מקיימים, במי אאמין בעולם הזה? במאמר ארוך מאוד, פילוסופי ומרתק הדן על הבטחה, געגוע ונוסטלגיה (אתר "אלכסון"), נתקלתי בפסקה הבאה:

    "האמונה בהבטחה היא התוכן של התמימות המסוימת אליה הנוסטלגיה מכוונת געגוע. גם כמבוגרים אנו נוטים להתנהל מתוך אמונה עיוורת בכך שהבטיחו לנו משהו, אבל הרבה פחות. ההבטחה היא הדבר שאנו חשים שאיבדנו. היא מה שכמבוגרים אנו סבורים שאין לנו ושאנו מדמיינים שכילדים היה לנו…

    אבל הבטחה למה?

    אפשר לזהות את המשמעות העמוקה של ההבטחה שאליה אנו מתגעגעים עם הרעיון של שינוי. זוהי ההבטחה שלא יהיה שינוי, כלומר הבטחה שתמיד תהיה לנו הבטחה, שכן עם הבטחה יהיה לנו ביטחון אך בלעדיה נהלך בעולם עירומים ומפוחדים. זוהי ההבטחה שלא תהיה תנועה; תנועה אל העתיד. זוהי ההבטחה שהכול יישאר אותו הדבר, מובטח ובטוח, שהזמן-שלפני לעד יהיה הזמן-שלפני ושלנצח לא יהיה אלא זמן-שלפני, שככזה הוא תמיד טוב; ושלעולם גם לא יהיה זמן-שאחרי, שהוא זמן של היעדר-הבטחה; שלא יהיה בכלל "אחרי. אחרי שווה מוות.

    הבטחה משמעותה ביטחון. עוגן. עבור הילדים – זוהי התשתית לצמיחתם. עבור המבוגרים – נוסטלגיה וגעגוע לעוגן שהיה לנו פעם וחסר לנו כל כך עכשיו.

    מצד אחד, אפשר לומר שאפשר סתם להבטיח לילד, הוא ישכח והוא לא בר דעת וכן כדאי להבטיח ולקיים מול מבוגר כי דעתו מיושבת. מצד שני, עבור הילד, ההבטחה היא קריטית. עבור המבוגר, הלמוד מרעות העולם, אי קיום הבטחה אולי תפגע בו אבל לא תפיל אותו מהכיסא. הוא כבר מחושל.

    באופן אישי, אני אני ממש משתדל לא להבטיח אם אני לא יכול לקיים. אני יודע שאני עומד בעיקרון הזה. יום אחד, בימים שאיתי התקשה להיפרד בבוקר בגן, הוא ביקש ממני לבוא לאסוף אותו מהגן ושלא ילך לצהרון. הייתי מת להגיד לו סבבה ולהתחפף לעבודה. אמרתי לו בסדר: "אתה סתם אומר לי כדי ללכת?". ואני כולי דמעות: "לא חיים שלי. אני מבטיח לך שאבוא". באתי. לא היה מאושר ממנו.

    באילו נסיבות מותר לחזור מהבטחה? בהקשר של קיום הבטחות אנו מוצאים דיון מהותי בגמרא (בבא מציעא מט, א). מותר לאדם לחזור בו מהבטחתו אינו אלא ב’מתנה מרובה’, ואילו ב’מתנה מועטת’ אין היתר לאדם לחזור בו מהבטחתו. ההבדל בין מתנה מרובה לבין מתנה מועטת נעוץ בסמיכות הדעת של מקבל המתנה. במתנה מועטת המקבל מאמין בלב שלם שהנותן אכן יקיים את דיבורו, ובמקרה זה אסור למבטיח לחזור בו.

    ו"בחיים עצמם"? אני מאמין בהבטחות. מבחינתי, הבטחות צריך לקיים. זו המילה שלי. זוהי הנראות שלי כאדם.זהו העוגן של ילדיי. המילה שלי מופקדת אצלם בלב. כמו שהייתי מצפה שיכבדו את ההבטחות שניתנו לי, הייתי רוצה לקיים את אלו שאני פיזרתי.

    אהבתם? שתפו! מבטיחים?

    2 מחשבות על “"דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם" / פרשת "וארא" – *הבטחות צריך לקיים*

    1. פרשת השבוע בא. מדבר ראש ישיבת ברסלב מאיר על חינוך ילדים –
      כתוב בפרשה בא אל פרעה.. למען תספר באזני בנך ובן בנך.. וידעתם כי אני ה'.
      כי העיקר הוא להגיע למטרה העיקרית, דהיינו שאנחנו ובנינו וכל הדורות הבאים ידעו ויעשו רצון ה'. דהיינו שיקיימו את התורה ומצוותיה – שיהיו בעלי מידות טובות וישרות עם אמונה ויראת שמיים…
      וכדי לגדל פירות צריכים להיות חכם הרואה את הנולד, ולהשקיע בהם ובעץ, בבחי' נוצר תאנה יאוכל פריה, וכפי הנצירה וההשקעה כך יהיו טיב הפירות, והמזניח את טיפול העץ שלא יבוא אח"כ בטענות על טיב הירוד של הפירות. והוא הדין בחינוך הילדים…
      להמשך הפרשה >> http://www.פרשת-השבוע.co.il

    2. פינגבק: “דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת "וזאת הברכה" – *התורה שייכת לכל מי שיחפוץ בה* | תחתית החבית

    להשאיר תגובה

    הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

    הלוגו של WordPress.com

    אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

    תמונת גוגל

    אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

    תמונת Twitter

    אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

    תמונת Facebook

    אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

    מתחבר ל-%s