"דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם" / פרשת "שמות" – *התכונות הנדרשות למנהיג*

פרשת השבוע מספרת על תחילת שיעבוד מצרים ועל משה שנבחר להנהיג את העם. הפרשה מחולקת לשלושה חלקים המהווים, בשילובם, את התכונות הנדרשות למנהיג. ומשה, מוסיף, טוויסט אישי משלו.

חומש בראשית, סיפר את סיפורי האבות. חומש שמות, מספר את סיפורו של עם, בני ישראל.
לעתים, קריאה חוזרת ופחות מעמיקה ו"רצינית" יכולה להוביל לתובנות מיוחדות. במהלך השבת, יצאתי עם הילדים לשחק כדורסל. הילדים משחקים ואני קורא בפרשה, תוך כדי קליעת סלים (כן, זה אפשרי). אז אני קורא את הפרשה "באלכסון" ופתאום שם לב למילים שחוזרות על עצמן: "ויאמר"  (47), "וירא" (8), "וישמע" (3), אבל מה שמעניין הוא שהם מסודרים לפי התקדמות בעלילה. דיבור, ראיה ושמיעה.

הדיבור:

שמות פרק א':

ח: וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ-חָדָ֖שׁ עַל-מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדַ֖ע אֶת-יוֹסֵֽף:
טז: וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת-הָ֣עִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל-הָֽאָבְנָ֑יִם אִם-בֵּ֥ן הוּא֙ וַֽהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם-בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה:
כב: וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל-עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל-הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֨רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל-הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן:

קם מלך חדש על מצרים ומחליט על גזירות חדשות. הוא אומר לעמו כי בני ישראל גדלים ומתרבים; בהמשך הוא אומר למיילדות להרוג את הזכרים העבריים ולהשאיר בחיים את הנקבות; כשהן לא עושות את זה, הן עונות לו שהעבריות יולדות כמו חיות בשדה, לבד, ללא צורך במיילדות. כשלא הולך לו עם המיילדות, פרעה עובר לצו המכריז בפני כל העם שהמוצא בן ילוד, יש להשליך אותו ליאור. החלק הראשון לפרשה מתייחס לדיבור, הנה קמים עלינו אויבים, מונחתות פקודות והוראות מה לעשות בנידון. יש דין ודברים באמצעות הדיבור.

הראייה – הקשבה:

משה נולד ועל מנת שלא ישליכו אותו ליאור, אמו מחליטה לשים אותו בתיבה גומא ביאור, בתקווה שמישהו ימצא אותו וידאג לו.

ד: וַתֵּֽתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵֽרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה-יֵּֽעָשֶׂ֖ה לֽוֹ:
ה: וַתֵּ֤רֶד בַּת-פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל-הַיְאֹ֔ר וְנַֽעֲרֹתֶ֥יהָ הֹֽלְכֹ֖ת עַל-יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת-הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת-אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ:
ו: וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת-הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה-נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה:
יא: וַיְהִ֣י | בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל-אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ-עִבְרִ֖י מֵֽאֶחָֽיו:
יב: וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת-הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל:

בחלק הזה, הדגש הוא על הראייה, אולם ברצוני להוסיף לזה את מידת ההקשבה. כי אפשר לראות מישהו מוטל על הרצפה ולא לעזור לו אבל אם אני רואה באמת את הזולת, אני שם לב לקשיים ולצרכים שלו. מרים, אחותו של משה, רואה ומביטה על התיבה מרחוק, היא דואגת. בת פרעה רואה את התיבה אבל לא נותנת לה לחלוף אלא מחליטה לפתוח אותה. היא רואה את התינוק ובמקום להרוג אותו היא מחליטה לחמול עליו. משה רואה את סבלם של בני ישראל אבל בא לעזרתם. הוא לא מתעלם וממשיך לדרכו. כשהוא הורג את במצרי שהכה עברי הוא מסתכל לצדדים וכשראה שאין אף אחד בסביבה, הוא קובר אותו בחול. הראייה כאן משמשת גם לנדבך המוסרי.

השמיעה:


שמות פרק ב':
יג: וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי-אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ

יד: …הָרַ֖גְתָּ אֶת-הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר:
טו: וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת-הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַֽהֲרֹ֣ג אֶת-מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ-מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַל-הַבְּאֵֽר:
כג:  וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֨מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָֽנְח֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל מִן-הָֽעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל-הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן-הָֽעֲבֹדָֽה:
כד: וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת-נַֽאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת-בְּרִית֔וֹ אֶת-אַבְרָהָ֖ם אֶת-יִצְחָ֥ק וְאֶֽת-יַֽעֲקֹֽב:

המעשה של משה נודע ברבים והשמועה עברה כאש בשדה קוצים והדבר מגיע לאוזני פרעה והוא מחליט להרוג את משה. משה בורח למדין; בני ישראל זועקים לישועה, אלוהים שומע את נאקתם וזוכר את הברית. ומיד מחפש את הדמות המתאימה שתגאל את בני ישראל. גם כאן, כמו בראייה שהוספתי לה את ממד ההקשבה, אני רוצה להוסיף לממד השמיעה את הכוונה לפעולה. כולנו מכירים את המשפט שלעתים מתרחש בסיטואציות שלנו עם הילדים: שמעת אותי אבל לא הקשבת לי. שמיעה, ללא הפנמה של המילים שנאמרו – משמעותם להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהשנייה. אבל שמיעה והפנמה יניעו בסופו של דבר, כמו בהקשבה, לפעולה.

מנהיג נולד

התכונות הקודמות שציינתי באות לידי ביטוי, כולן, בתת סיפור הבא, בו אלוהים נגלה למשה בסנה הבוער. אלוהים בוחר במשה. המדרש מספר כי אלוהים בחר בו משום שמשה לא חס  על גדי קטן שהלך לאיבוד והשקיע מאמצים רבים עד שמצא אותו וכך נגלה לעיניו הסנה.

שמות פרק ג':
ה: וַיֹּ֖אמֶר אַל-תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַֽׁל-נְעָלֶ֨יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת-קֹ֖דֶשׁ הֽוּא:


י: וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָֽחֲךָ֖ אֶל-פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת-עַמִּ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם:


יא: וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל-הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל-פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם:


יב: וַיֹּ֨אמֶר֙ כִּי-אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה-לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָֽנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת-הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת-הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה:


יג: וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל-הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֣י בָא֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָֽמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ-לִ֣י מַה-שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם:


יד: וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם:

דבר ראשון, משה שואל "מי אני בכלל שאוציא את בני ישראל מעבדות לחירות?". דבר שני, אני רוצה להציע הצעה קצת חתרנית: אמנם "ממשה עד משה, לא היה כמשה" (ממשה עד הרמב"ם. ואני מוסיף גם את סבא שלי משה כהן ז"ל) אבל לדעתי משה הוא הסקפטי הראשון בהיסטוריה של עם ישראל. הוא מתחיל בסדרת שאלות והצבת סימני שאלה לאלוהים. זה לא מתאים לו התיק הזה שנפל עליו פתאום. מה שמו בכלל של האלוהים הזה? אני לא זוכר שנתקלתי בספר בראשית במישהו מהאבות והנביאים שפקפק ככה באלוהים. או יותר נכון בעם שהוא עתיד לגאול אותו. אני מאמין  בך, אומר משה, אבל הם בטח ישאלו אותי מי זה אלוהים?

שמות פרק ד':
א: וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹא-יַֽאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא-נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהוָֹֽה:
ב: וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָֹ֖ה (מזה) מַה-זֶּ֣ה בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה:
ג: וַיֹּ֨אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו:
{ד} וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶֽאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּֽחֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ:
{ה} לְמַ֣עַן יַֽאֲמִ֔ינוּ כִּֽי-נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהוָֹ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵֽאלֹהֵ֥י יַֽעֲקֹֽב:
{ו} וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא-נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג:
{ז} וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל-חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל-חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה-שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ:
{ח} וְהָיָה֙ אִם-לֹ֣א יַֽאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָֽרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַֽחֲרֽוֹן:
{ט} וְהָיָ֡ה אִם-לֹ֣א יַֽאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָֽאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָֽקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָֽׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֨יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן-הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת:

כאן מגיע שוב הראייה. אנשים לא יאמינו לי, אני זקוק להוכחות, משה מקשה על אלוהים. אלוהים, בתורו, עושה לו מופע קסמים עם המטה. זה לא מספיק למשה. אז לא רק שאת המטה הפכתי, אני אלוהים, לנחש, לא רק שהיד שלך הפכה מיד רגילה למצורעת ושוב רגילה, אהפוך את היאור לדם. שיראו וישתכנעו. ככה יאמינו ויוכלו לשמוע בקולי.
אנשים זקוקים להוכחה חותכת, מסמך, אסמכתא, ראיה, על מנת להיווכח בקיומו ובצדקתו של דבר, בטח שבמושג ואישיות מופשטת כמו אלוהים. בשלב זה, שוב עולה לי הסקפטיות של משה, שנראה כי או שהוא ממש מכיר את העם אותו יגאל (הוא לא) או ש"כפני המנהיג, כך פני הדור". כלומר, לא היה קיים קודם לכן, תיאור של בני ישראל המפקפקים באלוהים ואז נשאלת השאלה מי בא קודם? הביצה או התרנגולת? הסקפטיות של משה או שבאמת מדובר בעם הזקוק להוכחות כדי להאמין באלוהים? בכל מקרה, משה מבקש הוכחות כדי לכסות את עצמו.

{י} וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל-יְהֹוָה֘ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל-עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד-פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי:
{יא} וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֘ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי-יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָֽנֹכִ֖י יְהוָֹֽה:
{יב} וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָֽנֹכִי֙ אֶהְיֶ֣ה עִם-פִּ֔יךָ וְהֽוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר:
{יג} וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְׁלַח-נָ֖א בְּיַד-תִּשְׁלָֽח:
{יד} וַיִּֽחַר-אַ֨ף יְהֹוָ֜ה בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֨אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַֽהֲרֹ֤ן אָחִ֨יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי-דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה-הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָֽאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ:
{טו} וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת-הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָֽנֹכִ֗י אֶהְיֶ֤ה עִם-פִּ֨יךָ֙ וְעִם-פִּ֔יהוּ וְהֽוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֽׂוּן:
{טז} וְדִבֶּר-ה֥וּא לְךָ֖ אֶל-הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה-לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה-לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים:
{יז} וְאֶת-הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂה-בּ֖וֹ אֶת-הָֽאֹתֹֽת:

כאן מגיע שוב הדיבור. החלק הזה מרתק בעיני, ולו בגלל שאלוהים מתעצבן על משה, עם כל השאלות שלו. משה אומר לו שהוא כבד פה ולשון, אני אדבר אל פרעה? זו לא צורה! אל תדאג אשמש לך לפה. לא לא, שלח שליח אחר (הכוונה לאהרון). אלוהים אומר אין בעיה, רוצה את אהרון תקבל אבל כעזר, לא במקומך.
אלוהים רוצה לומר לו בעצם שאם אתה מאמין בצדקת הדרך, אין זה משנה שאתה כבד לשון והאם יש לך או אין לך עזרה בדמות מתורגמן כאהרון  – אתה תצליח כי המטרה צודקת. אלוהים מסכם את הראייה השמיעה והדיבור בזה שהכל נעשה על ידו: וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֘ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי-יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָֽנֹכִ֖י יְהוָֹֽה: אני זה שאחראי על כך.

ואולי כל הסקפטיות של משה באה ללמד אותנו כי על מנת להנהיג, יש לדעת לדבר כמו שצריך, בצורה רהוטה וברורה. על המנהיג לשמוע את רחשי הציבור אותו הוא מייצג, לשמוע מהם מה מפריע להם, מה הם בדיוק רוצים. עליו לרדת לשטח ולראות אותם ממש, לראות במו עיניו את סבלם, את הקשיים העומדים בפניהם, , באילו תנאים הם חיים ומה מפריע להם, לראות למה הם זקוקים בדיוק.

משה מוסיף לנו טוויסט נוסף. ענווה. כן, ענווה. לא יזיק למנהיג להיות ענו. אולי לא כמו משה אבל כן שתהיה שם תמיד. כי כשאתה ענו, המטרה לשמה נבחרת נשארת לך מול העיניים. ככל שהגאווה תרים את ראשך ואת אפך, כך פחות תראה את העם, הציבור אותו אתה משרת,  שתמיד אבל תמיד נשאר על הקרקע.

מחשבה אחת על “"דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם" / פרשת "שמות" – *התכונות הנדרשות למנהיג*

  1. פינגבק: “דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת "וזאת הברכה" – *התורה שייכת לכל מי שיחפוץ בה* | תחתית החבית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s