"דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם" / פרשת "וישב" – *מי שיקבע את גורלך זה רק את/ה*

במרכז הפרשנות שלי לפרשת השבוע עומדת תמר. הדמויות הראשיות מתעדות לה גורל מסוים. היא מחליטה לבחור בו בעצמה.

הפרשה מחולקת לשלושה חלקים: מכירת יוסף לישמעאלים, ירידתו למצרים וכליאתו. בתווך, מסופר הסיפור של בנו של יעקב, יהודה, וכלתו, תמר. תמר נישאה לבנו הבכור של יהודה אבל הוא מת לפני שהספיקו להוליד ילדים. ע"פ חוקי הייבום המקובלים באותה תקופה (בהלכה, כאשר אדם נשוי מת בלי להשאיר אחריו צאצאים, אחיו מצווה לייבם את אשתו, כלומר לשאת אותה באמצעות ביאה), תמר ניתנה לבן השני. גם הוא מת. מזל שיש עוד אחד. כאן הסיפור משתבש ויהודה בושש לתת לתמר את בנו השלישי. היא מחכה ומחכה עד שנמאס לה ועושה מעשה שלא ייאמן.

אז כאמור, ליהודה היו שלושה בנים:  ער, אונן ושלה. תמר הייתה נשואה לער, אך זה חטא בעיני אלוהים ומת. לאחר מותו, היא ניתנה לאחיו, אונן, כדי שייבם אותה.

בראשית, פרק לח:
ט: וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִֽהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם-בָּ֨א אֶל-אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן-זֶ֖רַע לְאָחִֽיו: יי: וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם-אֹתֽוֹ:

אונן בעצם…אונן ועל כן אלוהים המית גם אותו. ע"פ חוקי הייבום, החתן המיועד הבא אמור להיות שלה אבל יהודה אינו שש לחתן ביניהם פן ימות גם הוא ולכן הוא שולח את תמר לבית אביה להתאלמן על שני בעליה הקודמים וכאשר שלה יגדל, הוא ייבם את תמר.

יא: וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית-אָבִ֗יךְ עַד-יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן-יָמ֥וּת גַּם-ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ.

לו יהודה היה מסתפק בלומר "עד שיגדל" היינו מבינים כי שלה קטן מדי כנראה ושיהודה מתעד את שלה לייבם את תמר לכשיגדל. אבל המילים "פן ימות גם הוא כאחיו" טומנים בחובם את ההנחה שיהודה חושב שער ואונן מתו בגלל תמר. אני מניח כי בימים ההם, כאשר שני בעלים מתים בעקבות נישואין או ייבום של אישה, היא נחשבה ל"הורגת בעלים". בינתיים הזמן עובר ושלה גדל והוא אינו נקרא לייבם אותה. תמר מחליטה לקחת את הגורל בידיים. יהודה יוצא לטפל בצאן. והנה הסיפור:

יד: וַתָּ֩סַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֨שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל-דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָֽאֲתָה֙ כִּֽי-גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא-נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: טו: וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ: טז: וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל-הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֨אמֶר֙ הָ֤בָה-נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֨אמֶר֙ מַה-תִּתֶּן-לִ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי: יז: וַיֹּ֕אמֶר אָֽנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי-עִזִּ֖ים מִן-הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם-תִּתֵּ֥ן עֵֽרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ: יח: וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָעֵֽרָבוֹן֘ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן-לָךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּֽתֶּן-לָ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ.

ציור של הוראס ורנה (ויקיפדיה)

ציור של הוראס ורנה (ויקיפדיה)

תמר ויהודה חוזרים לעניינים: תמר חוזרת לאוהל כאילו כלום לא קרה ולובשת את בגדי אלמנותה. יהודה חוזר מבסוט מהמפגש עם המדאם וכבר מארגן שליח שישלם לתמר על שירותיה: גדי עזים מן הצאן. השליח לא מוצא אותה. נו שוין, ממשיכים (כמעט) כרגיל. אופס, תמר נכנסה להיריון. כאמור, היא הייתה אמורה להיות אלמנה בביתה, מה פתאום היריון? יהודה חושד שהיא זנתה וללא משפט היא מורה לשרוף אותה. 

כד: וַיְהִ֣י | כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הֽוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף. 

זהו הזמן לשלוף את הג'וקר. תמר שולחת אליו את העירבון. יהודה נתפס עם המכנסיים למטה, תרתי משמע…

 כה: "….לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר-אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָֽנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֨אמֶר֙ הַכֶּר-נָ֔א לְמִ֞י הַֽחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה"
    כו: " וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֨אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי-עַל-כֵּ֥ן לֹֽא-נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא-יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽהּ."

לקחת את הגורל בידיים

"אין גורל מלבד זה שאנחנו יוצרים לעצמנו." / ג'ון קונר בסרט "שליחות קטלנית 2: יום הדין

העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים: אלה המאמינים שהגורל נקבע מראש, ואלה המאמינים כי הוא נתון לשינוי.
הסוג הראשון מאמין כי הכל קבוע מראש, "הכל זה מלמעלה". הם ישתמשו במשפטים כמו: "אין מה לעשות, ככה זה". דרך ההתמודדות שלהם תהיה פטליסטית, כלומר פשרה, ויתור או השלמה עם המצב. גישה זו היא גישה פסיבית, שלא מניעה את האדם לעשייה כי ממילא מה שלא אעשה – הגורל נקבע מראש.
הסוג השני, לעומת זאת, מאמין שלכל אדם בחירה חופשית, שליטה על חייו ומעשיו והכל בר שינוי ותיקון – כל בן אדם, בכל שלב, בלי קשר לנקודת הפתיחה שלך. לא משנה איפה גדלת וכמה עשירה המשפחה ממנה באת – ביכולתך לשנות. לפי גישה זו, כל מה שקורה לנו בחיים הוא תוצאה ממשית של ההחלטות והמעשים שלנו (וההשלכות שלהן). לגבי התוצאות – אין לנו  להלין אלא על עצמנו.

בסיפור של תמר ויהודה טמונים השוני בין שתי תפיסות עולם אלו. לקיחת הגורל בידיים (תמר) ולקיחת אחריות והודאה בטעות (תמר ויהודה). בתחילת הסיפור, תמר מקבלת את חוקי החברה וחוקי הייבום, למרות שאיש אינו שואל לדעתה. הבעלים מתים אחד אחרי השני והיא מתבקשת להמתין ולהתאלמן בשקט. לאחר זמן מה, פקעה סבלנותה כאשר היא רואה כי שלה גדל ויהודה אינו מתכוון לתת לו לייבם אותה. תמר רוצה למשש את ייעודה – להרות. היא רוצה שיראו אותה והיא אינה מוכנה שאנשים אחרים יחליטו בשבילה יותר. לכן היא מחליטה לפעול. "אני אראה להם מה זה לא לראות אותי". היא מחליטה לזנות. היא יודעת כי המעשה הזה לא מקובל ולכן לוקחת מיהודה ערבון אישי (חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ) מעין תעודת זהות שלו, בתקווה וידיעה שהדבר יסייע לה כאשר ההיריון יתגלה. כאשר זה נגלה היא לא אומרת: "שכבתי עם יהודה" אלא נותנת לו הזדמנות לקחת אחריות על מעשיו (כמו שהיא עשתה) ולהודות בטעותו. "הריתי ממי שהחפצים אלו שייכים לו", נכתב. כמו שהיא לא מוכנה שהוא יחליט בשבילה מה יהיה גורל חייה, כך היא אינה מחליטה בשבילו, מה יהיה גזר הדין. ויהודה, לוקח אחריות, מודה במעשה ומבין את מניעה.

מהפרשיה הזו, אני לוקח את נושא לקיחת הגורל בידיים. אני יכול לשבת בבית ולהמתין שגורמים חיצוניים ייקבעו בשבילי. אפשר להמתין יום-יומיים, חודש-חודשיים, שנה-שנתיים. יש איזשהו שלב שדי. אני רואה כי שום דבר לא מתקדם וגם אם יתקדם לא בטוח שזה יהיה כמו שאני רוצה. אם אני מאמין בסוג השני, לא אשתמש ב"מה שיוצא אני מרוצה". הפוך. אני רוצה שדברים יקרו בדיוק כמו שתכננתי ואני לא רוצה לתת לאחרים לקבוע במקומי? אני צריך לקחת חלק פעיל, להיות (ה)שחקן ראשי בתהליך. לא לחכות לבד בחושך שאנשים יפנו אליי. אני רוצה לייעץ בנושא הורים, גישור והנחיית קבוצות? יאללה, אני צריך להזיז את הטו*** ולפתוח עסק. לא לחכות שהלקוחות יבואו אליי. אתה רוצה לשנות משהו בעבודה שלך? קום ודבר עם המנהל. לא הולך, אז דבר עם זה שמעליו. העובדה שאתה לא מרוצה וזה לא קרה עד עכשיו רק ממחישה שמשהו כאן לא עובד אז תשנה אותו. את רוצה להחליף עבודה אבל מחכה "לזמן המתאים"? ייצרי את התנאים שיקדמו את מטרתך. תבני ותכנני מעכשיו את "היום שאחרי". אפשר לבנות תכנית עבודה מסודרת עם יעדים ומטרת על מרכזית. כדאי לפרוט את זה לסעיפים קטנים ומדדים. וי על כל אחד מהם, אחד אחד, לאט לאט, בקצב סדיר ומסודר, יתנו הרגשה של התקדמות וסיפוק ויפוררו קיבעונות ומעצורים .

קומו וקחו את הגורל בידיים. הוא שלכם. מגיע לכם ליצור אותו בדיוק כמו שאתם רוצים.

שבת שלום!

מחשבה אחת על “"דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם" / פרשת "וישב" – *מי שיקבע את גורלך זה רק את/ה*

  1. פינגבק: “דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת "וזאת הברכה" – *התורה שייכת לכל מי שיחפוץ בה* | תחתית החבית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s