"דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם" / פרשת "וישלח" – *יחסים משמעותיים נבנים על קלקולם ותיקונם*

יחסי אחים. החוויות הטובות והפחות טובות גם יחד הופכים את היחסים איתם למשמעותיים. הקשיים שבדרך וההתגברות עליהם הופכים אותנו למי שאנחנו היום – עצמנו.

מפגש של יעקב ועשו לאחר כמעט שני עשורים של בריחה ונתק. האם עשיו עדיין כועס? פרשיה זו כתובה כספר מתח. פירוט מדוקדק של כל ההכנות שעושה יעקב לקראת המפגש. ברקע, מטען של רגשות שליליים שיש לעשו על יעקב אחיו בשל מה שקרה 2 פרשות קודם לכן: גנבת הבכורה והברכה. יעקב מרגיש כי הוא מוכן לחזור הביתה ומוכן להיפגש עם אחיו, בתקווה כי יישרו את ההדורים.

ההכנות למפגש

המקרא מתאר שלושה שלבים להכנות: דורון (מתנה), תפילה, ומלחמה. ראשית, יעקב שולח שליחים לעשו עם מסר של שלום ופיוס. דרך אשר רואה את האחר, את צרכיו ותחושותיו.

בראשית, פרק לב:
ו: וַֽיְהִי-לִי֙ שׁוֹר וַֽחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא-חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ
.

מפרש רש"י – תגידו לו שאני שלם אתו וגם אני מבקש את אהבתו. יעקב רוצה להעביר את המסר כי הוא שלם עמו והוא מבקש את אהבתו. לא עוזר. הם חוזרים אליו ומודיעים לו כי עשו נמצא עם 400 איש יחד איתו. פניו למלחמה כנראה. יעקב מכין את עצמו לכך, לכל צרה שלא תבוא.
מלחמה: אופציה אחרונה מבחינת יעקב אבל גם אליה הוא מתכונן. הוא מחלק את רכושו, ילדיו ונשותיו לשני מחנות. לא כל הביצים בסל אחד.
מנחה: יעקב שולח עם השליחים מנחות לאחיו (צאן ובקר) במנות מנות, בתקווה שהפעם יסכים להתפייס. מסר של שלום לא עבד אז אולי מנחות ורכוש ירגיע אותו. חוזרים השליחים והוא שולח אותם עם עוד מתנה. שוב ושוב על מנת להעצים את ערך הנתינה, עד שהכעס ירד.

יז: וַיִּתֵּן֙ בְּיַד-עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר אֶל-עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר.

השיטה הזו מצוינת בעבודה עם הילדים כדי לייצר התלהבות ומוטיבציה לאורך זמן. אתם חוזרים מחו"ל. אם תתנו את כל המתנות במכה אחת, תהיה התלהבות גדולה מהצעצועים אבל ייתכן מאוד ואחרי מספר דקות או שעות, ההתלהבות תרד. אבל אם תתנו קצת, תתנו לילד להתלהב מהמתנה וכאשר הוא מתחיל להירגע תתנו לו מתנה חדשה – מובטחת לכם התלהבות ותחושת ציפייה לאורך זמן. כך יעקב גם פועל.
תפילה: יחד עם זאת, תפילה כנראה לא תזיק ולכן יעקב מתפלל לאלוהים. נכון, אלוהים בירך את יעקב מספר פעמים בעבר אבל הברכה כוונה אליו באופן אישי והוא חושש שמא ברכה זו לא כוללת נשותיו, ילדיו ורכושו.

יב: הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי-יָרֵ֤א אָֽנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן-יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל-בָּנִֽים.

המאבק במלאך

עוד לפני המפגש המותח עם עשיו, יעקב מתרחק מהמחנות ונותר לבדו. ההכנות נגמרו. מגיע רגע השיא ויעקב רוצה וצריך להישאר רגע לבד, להתכונן נפשית למפגש עם אחיו, לברור את מחשבותיו, רגשותיו ואת פחדיו.

כה: וַיִּוָּתֵ֥ר יַֽעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּֽאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר.

המדרש מספר לנו כי מדובר במלאך. אני מציע זוית אחרת. יעקב נלחם בעצמו, עושה התבוננות פנימית אמיצה, כנה, חשבון נפש על הילדות שלו, על מעשיו ויחיסיו עם עשיו. הוא מתמודד. לכל לקיחת אחריות על המעשים שלנו יש מחיר: הוא יוצא מהמפגש הזה צולע אך שלם ועם שם חדש, ישראל.

כט: וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַֽעֲקֹב֙ יֵֽאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם-יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי-שָׂרִ֧יתָ עִם-אֱלֹהִ֛ים וְעִם-אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל.

יעקב רוצה לדעת אם מי הוא נלחם ושואל את האיש/מלאך לשמו. "למה זה תשאל את שמי?", עונה לו המלאך ומברך אותו. המלאך נעלם. בשלב הזה אני מדמיין את יעקב מואר, זוהר, שלם, מוכן ומזומן.

לא: …כִּֽי-רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל-פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי

המפגש

עלות השחר. יעקב חוזר למחנה. מסדר את ילדיו ונשותיו ושפכותיו. את רחל ויוסף, שם אחרונים. זהו מוכנים. המדרש מאריך מאוד את ההכנות, את המאבק הפיזי והפנימי של יעקב אבל את המפגש עצמו? במשפט אחד:

בראשית, פרק לג:
ד: וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל-צַוָּארָ֖ו וַ֗יִּ֗שָּׁ֗קֵ֑֗ה֗וּ֗ וַיִּבְכּֽוּ.

האמת? מרגש.

מתוך: http://www.kikar.co.il/%D7%A9%D7%A0%D7%90%D7%AA%D7%95-%D7%94%D7%A0%D7%A6%D7%97%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%95-%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91.html

מתוך: אתר כיכר: http://bit.ly/2gVlxLK

יחסי אחים ואחיות

מקריאת הפרשה אני למד כי אף פעם לא מאוחר להתפייס. אני למד ששני הצדדים היו מלאים גאווה בילדותם ובבגרותם. זה גונב את הבכורה והברכה. זה מקנא ורוצה להרוג אותו. זה בורח וזה מחכה לשעת הכושר. זה מגיע עם צבא וזה מכין את עצמו להשיב מלחמה. כמה אנרגיות!
צריך לדבר ולהתפייס – על אמת. פיוס בין אחים אינו קל בכלל. זו פעולה טעונה אך מלאת חוזקה. אחרי שכל צד שופך את טיעוניו, טענותיו יש בזה צעד של שחרור. שחרור מקנאה, מביקורת, משיפוטיות. אבל חשוב שהפיוס יהיה אמתי, שלם ולא רק למראית עין, לא לשם detante, הפסקת אש או לכבוד אירוע משפחתי מסוים.

בקורס הנחיית קבוצות, המרצה שלנו לימד אותנו משפט מאוד יפה וחזק:

"יחסים משמעותיים נבנים על קלקולם ותיקונם" / חוסה בבצ'יק

יחסי אחים הם יחסים מלאי חיים, טעונים ועל כן משמעותיים.
יחד חווינו עשרות אלפי חוויות טובות. איתם חלקנו בית, חדר ומיטה משותפת. איתם שיחקנו. איתם הלכנו מכות והשתוללנו בגינה. בלילה קר ומפחיד של ברקים ורעמים, קראנו להם כשהתעוררנו בבהלה. לא פעם, הם אלו שלקחו אותנו לגן וליוו אותנו הביתה אחרי בית הספר ועזרו לנו להכין שיעורי בית. איתם בילינו שעות של שיחות אל תוך הלילה, החלפנו עצות וטיפים להתמודדות ודרכי פעולה כמו איך לגרום לילדה הכי יפה בכיתה לרצות אותי. הרמוניה.
עד כאן התמונה סך הכל ורודה. אבל בואו ניזכר בימים של הריבים הבלתי פוסקים על בגדים שנלבש בלי רשות, על רגשי תסכול שהצטברו בלב נוכח תשומת לב יתרה שקיבל האחר. על חילוקי דעות ורצונות מנוגדים שהובילו לסיישן צרחות ארוך.
כל החוויות האלה, הטובות והפחות טובות, הפכו את היחסים שלנו עם האחים למשמעותיים. בעיקר כי הקשיים שבדרך וההתגברות עליהם חיזקו את מי שאנחנו עצמנו ואת היחסים שלנו איתם. יחסים משמעותיים הם אלה ששומרים על האיזון בין החיובי לשלילי ומייצר הפריה וגדילה דרך ההתמודדות עם הקושי.

אבל…

ברגע אחד של גאווה נלוזה, בו מחליטים שלא להתמודד עם הקושי – אנחנו יכולים במו ידינו להרוס יחסים של שנים ולשנים.
ועבור מה? כבוד? יחס? רכוש? בית?
כמה חוויות קרו בנפרד אבל יכלו להיות משותפות? כמה עזרה הדדית התפספסה כאן?
ומה עם הילדים? לא חבל? הם אינם מכירים אחד את השני. הם יכלו לגור בצמידות ולגדול יחד. מה הילדים אשמים שההורים רבים?
מי בדיוק ניזוק ומפסיד מהסיפור הזה? כולם.

מפרשת השבוע אני למד שתמיד אפשר לתקן ולהתפייס. להודות בטעויות שעשינו בדרך. כן, ייתכן מאוד וגם אנחנו טעינו לא פעם בבחירות שלנו במהלך השנים – ולא רק "האיש הרע" בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. לא מאוחר מדי לסלוח- לצד השני ולעצמך. גם אחרי שנים של ניתוק.

שבת של שלום. אבל על אמת.

מחשבה אחת על “"דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם" / פרשת "וישלח" – *יחסים משמעותיים נבנים על קלקולם ותיקונם*

  1. פינגבק: “דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי-נֹ֑עַם” / פרשת "וזאת הברכה" – *התורה שייכת לכל מי שיחפוץ בה* | תחתית החבית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s