המחיר ששילמתי כדי להיות ישראלי

לא משנה כמה שנים עברו מאז שחזרתי לארץ, לפעמים אני מרגיש ממש לא שייך לכאן. על המחיר ששילמתי כדי להיות ישראלי.

במירוץ חיינו הבוגרים, מזדמנים לפעמים אירועים לא צפויים שגורמים לנו לעשות עצירה קטנה כמו מחלת ילד, למשל. והנה בשבוע שעבר,  איתי חזר בערב מחבר עם חום ולמחרת נשארתי איתו בבית. הצעתי לו לראות את הדיסק החדש של "מותק של פסטיבל", 2016, עם השירים הכל כך יפים של כלת פרס ישראל, נורית הירש. כמובן שהוא הסכים. לקחנו שמיכה, התכרבלנו וצפינו יחד.

20161122_161337.jpg

ותוך כדי צפייה, כשחלק גדול של השירים הוא מכיר וחלק לא, חשבתי על זה שמשום שנולדתי בארץ אבל לא גדלתי בה עד גיל 13, יש בסרט שירים שאני מכיר ושמעתי אותם בחיי הבוגרים שלי, אבל לא הכרתי אותם כילד. לא חוויתי אותם בזמן אמת (למשל, הבית של פיסטוק). אז כן שמעתי אותו אבל הוא לא מעלה בי שום רגש, שום נוסטלגיה, שום געגוע.

והנה אני כאן היום, גר בארץ ומגדל בה את ילדיי והם כן חווים את הישראליות, מתוך השירים, מתוך הריקודים, מתוך ההופעות. אז הסרט מתנגן ואני מביט בילד שלי, חולה עם חום, אבל מפזם את רוב השירים. ואני מתרגש. מתרגש שזכה בילדות הישראליות שלה לא זכיתי ומבין שאת כרטיס הכניסה לישראליות כבר יש לו. אבל חלק בתוכי עדייו נצבט ומרגיש לא אמיתי לגמרי. אני שר את המילים אבל לא חווה אותן.

אבל כדי שאני אשיג אותו, נדרשו השקעת מאמצים וכישורים חברתיים סיזיפיים, בגיל לא פשוט (גיל ההתבגרות, עם כל המשמעויות  הנלוות לכך) ובתקופה לא פשוטה (העלייה הגדולה מרוסיה. מי אמר קסנופוביה ולא קיבל?). אז נכון – נולדתי (בטעות) בארץ, ומכוון שהוריי ישראלים שנסעו לצרפת ללמוד וחזרו בתחילת שנות הארבעים שלהם – דיברנו עברית בבית ובאנו לארץ בכל קיץ, לכן היה לי יותר קל. ועדיין, זה לקח זמן וזה דרש מחיר. זה קורה לעתים ממש נדירות אבל עדיין תמיד יקרה עוד משהו שיגרום לי לא להיות שייך, עד הסוף. לספוג תרבות, לרכוש את ההתנהגות (עוד לא סיימתי לגמרי) וללמוד את הניואנסים והמניירות, להיות ישראלי, אסלי – זה לוקח זמן וזה משאיר צלקות. להיות שייך אבל רק ב-99% זה המחיר שאני נדרש לשלם. זה מחיר שאני נושא אותו איתי עד היום, לכל מקום.

kx9lb7ludwc-matthew-henry

ככה זה מרגיש לי (מתוך: https://unsplash.com/photos/kX9lb7LUDWc)

"אבא, אבא! חייבים ללכת להצגה הזו בחנוכה, חייבים!!!",  אמר איתי בהתלהבות בסוף הסרט.
"בטח שנלך מאמי, כבר קניתי כרטיסים" אמרתי לו. רק שהוא לא יודע שעשיתי את זה, תכלס… בשבילי…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s