הפצע האמיתי הראשון של איתי

בשבת שעברה, איתי נפל ופתח את הסנטר, אבל ממש. מחזה לא נעים בכלל. עכשיו שזה מאחורינו, אני קולט שלמדתי משהו על עצמנו כהורים וגם על איתי.

בסופשבוע האחרון, היינו בצפון אצל חברים אהובים. שיחקנו ודיברנו המון. הכל עבר בשלום עד שאיתי נפל על הסנטר. הוא ניסה להתנדנד בין שbי כיסאות גינה קלילים, מה שגרם לו לאבד שיווי משקל וליפול על הפנים. זה היה מחזה לא נעים בכלל למראה. הרבה דם. המון, כזה שממש נוזל. זו המכה האמתית והרצינית ביותר שהייתה לילדים שלנו. תמיד יש פעם ראשונה.

אפרת הרימה אותו, קלטה את הדם ומסרה לי אותו. הרמתי אותו על השיש, לקחתי מגבת, הרטבתי אותה ולחצתי על הסנטר. תפעול נטו. איתי בינתיים בוכה כמובן. אפרת נשמעה ממש לחוצה ואמרה: "בוא ישר לטרם!". אמרתי לה שתירגע כי עוד לא ראיתי את הפצע בכלל, קודם לחצתי עם המגבת כדי לעצור את הדם. כשהורדתי אותה, אז קלטתי את גודל ועומק הפצע. נסענו.

רוגע מוסיף צבע
בדרך, איתי על הידיים שלי, נגד כיוון התנועה. שנינו חגורים ביחד. הוא הכי קרוב אלי שיש. הדם ממשיך להיספג במגבת. אני מלטף אותו ומנשק אותו. אפרת ואני מדובבים אותו שלא יירדם. הוא ענה לעניין ואפילו ציין את העובדה שהדם שלו: "אדום כמו לבה, עם פצפוצים". שלי היה צהוב, של אמא ,כחול (אלא מה?!) ושל שולי (אימא של החבר) סגול עם "פצפוצי זהב".
אני מניח כי עצם השיחה עצמה והרוגע ששידרנו, היו חשובים לצליחת ה"תיק" הזה בשלום. כן, היינו לחוצים, כואבים וממש דואגים. כאמור, מכה באמת רצינית. הוא ממש פתח את הסנטר. אבל שידרנו רוגע, אבא ואימא פה ואנחנו כאן לטפל בך. הכל בסדר.

הפצע
הקליטה והטיפול היו ממש מהירים. מזל. בינתיים הדם הפסיק לזרום. באסה. למה? כי זה אפשר לי לראות בדיוק את גודל החתך, עם הבשר וזה. ממש לא מראה מלבב. בשלב הזה, אפרת כבר לא עמדה בזה. הפנים שלה התעוותו מכאב לילד שלה. היא הבינה שלא תוכל לעמוד בזה ופשוט יצאה מחדר הטיפולים.
אני ואיתי בחדר. הוא שוכב. אני מנסה להצטלם סלפי עם הפצע אבל בדיוק נכנס הרופא…
הוא חיטא את הפצע, הצמיד את השפתיים הפתוחות (שנוצרו מהחתך בסנטר) והדביק אותן על ידי דבק מיוחד (הדבקה. לא תפרים). סוג של פלסטר על המצח וזה הכל. 3 דקות והיינו בחוץ.
ואיתי? איתי היה גיבור. ציפיתי שיקפוץ לשמיים מהאלכוהול לחיטוי. אז לא. גם לא מההדבקה עצמה. קצת דמעות וקצת "איי, איי, איי".

20160211_070550

ללמוד על עצמך גם (ובעיקר) ממצבים קיצוניים

לא שלא ידענו אבל החיים מזכירים ומחדדים לך תכונות הטבועות בך. אפרת בן אדם נעים, רגוע, מכיל, אוהב, מלטף, דואג. במצבים של מכות רציניות ושל פגיעה בגוף או חנק – היא לוקחת צעד אחורה. לא מאבדת עשתונות (היא כן לוקחת חלק בטיפול), אבל צעד אחד אחורה. גיליתי מהמצבים האלו שאני רגוע וקר רוח. כן, זה לא נעים לי לראות את הדם שמשפריץ, את הבשר של הסנטר של הבן שלי, לראות אותו בוכה וכואב אבל אני מתפקד במאת האחוזים.
גם איתי. בואו נגיד שכשנכנס לו קוץ, הסרט היה יותר גרוע. בכי תמרורים שלא היה מבייש קטועי רגליים. כשהוא נופל ומשתפשפת לו הברך, בכי כזה קורע לב לא היה מבייש קינה תלמודית (חסר רק שק עפר על הראש). הפעם? הפעם הוא הבין שזו הייתה מכה רצינית. הוא קלט את זה מהדם אבל גם מהתגובות שלנו. אין זמן ומקום למשחקים, לדרמה קווין וצומי. זה מצב רציני וצריך לתקתק אותו.

יודעים מה? אזכיר לו את זה בפעם הבאה שינסה להתפנק עליי….

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s