אבא, הלשון קשורה!

ארבע שנים אחרי האירוע המלחיץ ביותר שעברתי כאבא לילדים ועדיין אני זוכר את הפרטים כאילו זה היה אתמול….

לפני כמעט 4 שנים גילינו לגמרי במקרה בביקור שגרתי של הקטן אצל רופאת הילדים שיש לו לשון קשורה. לשון קשורה? אני זוכר את המבטים התוהים שהתחלפו ביני לבין אפרת לפשר המילים. איתי היה בן 10 חודשים. בדיוק התחיל לקשקש מילים והברות.
לשון קשורה כפי שקראנו באדיקות בספרי ההורות לפני שהילדים נולדו היא מצב מולד בה הרקמה המקשרת בין הלשון לבין רצפת הפה היא קצרה מהרגיל או שהקשר המחובר אל הלשון נמצא בחלק הקדמי של הלשון באופן יחסי. אחת האינדיקציות הברורות לקיומה של לשון קשורה היא חוסר יכולת של התינוק לינוק בנחת. קושי לתפוס את הפטמה, ולינוק מהשד את החלב.

ואנחנו בכלל לא ידענו…
מוזר, חשבנו מיד, הרי איתי תפס את העניין ממש מהר. עוד בחדר הלידה ברגע שהניחו לאפרת להניק אותו. ובכלל כל יניקה שלו הייתה סופר אפקטיבית. הילד יונק במרץ בין 5-7 דקות, החלב זורם, הילד שבע ונינוח לפחות ל3-4 השעות שבאו לאחר מכן. רופאת הילדים קלטה את המבטים התוהים והסבירה שהעובדה שהילד יונק בצורה מושלמת אינה סותרת את העובדה שהלשון קשורה. מבולבלים ניגשנו בהמלצתה לרופא אף אוזן גרון. שחיזק את קביעתה והכריז – "הלשון קשורה!".
אני מניח שמאחר והתמיהה לא נעלמה מפנינו הסביר הרופא שלרוב עולים על העניין כבר בחדר הלידה (אז גם קל יותר לחתוך את הקרום) וסוגרים את העניין ללא צורך בהתערבות כירורגית עוד לפני השחרור מבית החולים. אבל לפעמים לא עולים על זה ישר אלא בהנקה. כשהסברנו שגם בתהליך ההנקה אין שום בעיה (הילד ינק עד גיל שנה ושלושה חודשים). לשון קשורה, כך הסביר היא עניין גנטי ושאל האם ידוע לנו על מקרים דומים במשפחה כשהשבנו בשלילה הוא ביקש לראות את הלשון של נועם שהיה איתנו.
מאית שנייה אחרי שנועם פתח את הפה והראה לרופא את הלשון הבנו שזכינו במנה כפולה.

איך תזהו לשון קשורה
נדהמים והמומים מנסים להבין איפה פספסנו הסביר הדוקטור שיש שלוש תחנות אפשריות בהתפתחות הילד בהן אפשר לזהות קיומה של לשון קשורה:

הנקה
דיבור
נשיקה צרפתית (בכל זאת יש מוניטין…)

לנועם לא הייתה בעיה בשתי התחנות הראשונות. להפך הוא הצטיין בהגייה נכונה כבר מגיל שנתיים. אז נפל הפור ונאלצנו ללכת לניתוח התרת הקשר בהרדמה כללית. לשניהם. כי איכשהו לא היה לנו שום רצון לחכות לראות אם בתחנה השלישית היא תשפיע… תחושות הלחץ התסכול והחרדה החלו לעטוף אותנו. כל מה שרצינו זה שהכל יהיה מאחורינו. וכמו בכל פרוצדורה רפואית, הצעד הבא אחרי שאתה מקבל החלטה לצאת לביצוע הוא להתמודד עם המסלול הביורוקרטי. פנינו לקופת חולים שהסכימה בשמחה לספק טופס 17 ושלחה אותנו לקבוע מועד בבית החולים. בבית החולים הסיפור היה קצת אחר… המועד הקרוב ביותר לניתוח היה כעבור 3 חודשים (!!!) כשביקשנו לדעת מי ינתח (בכל זאת תינוק בן כמעט שנה וילד בן חמש) אמרו שנדע באותו ביום. מתוסכלים מלוחות הזמנים ומחוסר היכולת להשפיע חזרנו מובסים הביתה.

אאוריקה
כל אחר הצהרים והערב בקושי החלפנו מילה אחד עם השנייה. באמצע הלילה אפרת העירה אותי בצעקה "יש לנו ביטוח רפואי פרטי לילדים"! זו התקווה שלנו. ביטוח פרטי=מסלול פרטי! התקווה חזרה לחיינו. כבר למחרת בבוקר ביררנו את הפרטים, ובשעות הצהריים כבר היה לנו מועד לניתוח באסותא (שבוע אחרי) עם הרופא שרצינו. לשני הילדים באותו היום. אחד אחרי השני. את הימים הבאים העברנו בהכנות לניתוח, בדיקות דם ומדדים, סידורים אחרונים והופ הגיע היום.

היום הגורלי הגיע! אבא'לה!
בחמש בבוקר שמנו פעמינו לבית החולים אסותא, הילדים בצום. ב 5:45 הגענו. אחרי 10 דקות רישום וניירת התקבלנו במחלקה ע"י ליצן רפואי מקסים שלקח מהילדים מדדים והצחיק אותם (גם אותנו) בטירוף. נועם, ילד נבון ובוגר בן שש ידע לקראת מה הוא הולך (עד כמה שיכל) ונתקף בפטפטת חרדה. איתי לעומתו התנמנם בזרועותיה של אפרת אדיש לחלוטין למה שקורה סביבו. 6:20 הרופא שלנו הגיע. ד"ר גרושקו. בדק את הילדים ואת מד הלחץ שלנו, הסביר את הפרוצדורה לפני, תוך כדי ואחרי.
איתי היה ראשון. אני זוכר שאחת ההחלטות הקשות שקיבלנו אפרת ואני באותו היום היא מי ילך עם מי. אפרת הלכה עם איתי. נותרנו אני ונועם בחדר. מנסה שלא להעמיס עליו את החרדה שלי למה שמתרחש חדרים ספורים מאיתנו, ועתיד להתרחש גם לו בעוד זמן מה.

שרק הכל יעבור בשלום. כשאני בלחץ אני שותק. מתכנס אל תוך עצמי. כשנועם בלחץ הוא מפטפט. מוציא מעצמו את כל מה שעובר לו בראש. אני לא כל כך יודע איך להתמודד עם זה… שרק יעבור בשלום.


הליצן הרפואי מגיע ומתחיל בסשן קסמים ששובה תשומת הלב של נועם. בינתיים הזמן עובר עד שהאחות מגיעה ומזמינה אותנו ללכת אחריה לחדר ניתוח מספר 2. אני מבולבל הרגליים משותקות. הליצן הרפואי מתעשת ומכריז על צעידת גיבורים לחדר מספר שתיים. נועם נידלק ונעמד. האחות בראש, הליצן בראש מורם אחריה נועם לצידו מתבדחים כל הדרך לשולחן הניתוחים. אני מתעשת. קדימה אבא תתפקס. זה הזמן לך לנסוך בילד ביטחון. מלבישים לו את מסיכת החמצן. אני מתערב עם נועם שהוא לא יצליח לספור עד עשר לפני שהוא נרדם. נועם בטוח שיספיק לספור. הוא מגיע ל-4 וקורס. בכיתי בו ברגע. שני הילדים שלי בניתוח בהרדמה כללית. אפרת ואני יושבים בחדר ההמתנה בלחץ אימים. אחרי 10 דקות שהרגישו כמו נצח איתי יוצא מבסוט וישר יונק. אחד עבר בשלום. זמן מה אחרי וגם נועם יוצא.  לנועם כואב. מאוד. הוא מבולבל והיסטרי בחדר ההתאוששות. אבל… נגמר. הכל עבר בשלום. כמה ימים של ארטיקים וגלידות בלי הגבלה עשו את שלהם.

כן. זה ללא ספק היה אירוע מלחיץ, מלא בחרדות. שאחד הדברים המשמעותיים שלמדתי בו הוא שביטוח פרטי מקצר הליכים בירוקרטיים אבל בעיקר מקצר את פרק זמן החרדה ההורית שלנו. לנו זה קרה בניתוח פשוט וקצר. אפשר לשער את היעילות שלו במקרים מורכבים הרבה יותר.

רק בריאות!

ביטוח זה אין. yeah

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s