אני לא אוהב סטראוטיפים, בעיקר אלו העושים הבחנה בין נשים לגברים. זה מקומם אותי. אבל אני כן מוכן להסכים עם הטיעון שגברים בעצם ילדים שלעולם לא התבגרו. אז, למספר רגעים אנחנו מרגישים שוב ילדים. כמו פעם, עם אבא שלנו.
לא זה לא כי אנחנו אינפנטילים (אנחנו לא!) אבל אנחנו בהחלט אוהבים לשחק עם הילדים שלנו: שוב מתגלצ'ים במגלשה, שוב מבקיעים גולים כמו מראדונה/מסי בפיפ"א ושוב משחקים ברכבות וצועקים בקולי קולות: "צ'ו-צ'ו!!! רכבת!!!" ושוב ושוב ושוב… אפרופו שוב: אפרת סליחה שאני שוב שואל אבל מתי קונים (לנועם!) פלייסטיישן 3? הילד מתחנן כבר שנתיים?!?!
אז מדוע אנחנו מתנהגים ככה?
כמו המרק, לפעמים הילדים הם רק תירוץ…
סיבה ראשונה: כי הילדים רוצים וצריכים את זה. הם ילדים. ואנחנו ההורים שלהם. הם מפתחים את הדמיון ע"י משחק. לומדים את המציאות ע"י משחקי תפקידים כמו עם תחפושות למשל. או אם ע"י זה שאנחנו נהגי בקטר…
או בוב הבנאי…
או להגשים שוב חלום (של איתי כן?) ולנסוע בכבאית!!! 
או סתם שוכרים רכב/אופניי שטח ומטיילים
סיבה שנייה: כי זה כיף ומשחרר!!! כולנו, גברים כנשים עובדים קשה על מנת לפרנס עצמנו. לכן מותר לנו לזרוק את החליפה/ יעדים/ ישיבות לקיבינימט ולחזור להיות ילדים לכמה דקות, בשביל לשחק עם הילד שלנו אבל בעיקר בשביל להישאר שפויים. קצת לפרוק מתח.
סיבה שלישית ועיקרית: כי כשאנחנו משחקים עם הילד שלנו ברכבת או בפיפ"א- זה נוגע לנו במקום הרגיש ביותר בבטן: זהו תעתיק מדויק לאיך ששיחקנו פעם עם אבא שלנו. פעם. ואז לרגע קט אחד אני מרגיש שבעצם לא עזבתי את הבית והקמתי משפחה אלא שאני עדיין גר בבית, מוגן ע"י אבא (ואמא). אני שוב הילד של אבא. של אבא שלי.
עזבו הכל וצאו לשחק.
לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של ערוץ המשפחה של Xnet, לחצו כאן
הפוסטים המלאים:
עומר להט במחווה לטל חן – 15 דברים שאנחנו צריכים להספיק לפני שמרטי מקפליי נוחת
ברק שיטרית- כיף גדול בדברים קטנים
אליסף יעקב – על משחקים ותירוצים כדרך חיים
יואב כהן-מלמד- להיות שוב הילד של אבא שלי
להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן
פינגבק: אבא בן 9 | תחתית החבית
מקסים!