קריאת כיוון מחדש

אנחנו מקריאים לילדים שלנו סיפורים בכל ערב. הזמן הזה הוא זמן איכותי וחשוב מאוד לילדים ולנו, כאחד. אבל האם אנחנו שמים לב מה בדיוק אנחנו מקריאים להם? אילו מסרים וסטראוטיפים מועברים? מי נוכח ומי נפקד בסיפור? פוסט על סטראוטיפים מגדריים, מעמד ההורים ושוויון בין המינים בספרות ילדים.

כשקיבלתי את משימת כתיבת הפוסט הזה מ"פרלמנט האבות" של Xnet, היה לי קצת קשה לגשת אליה וזה בגלל שלא גדלתי על ספרי הילדים מהארץ – כי גדלתי בחו"ל. לכן, כל מה שייכתב למטה – יש לקחת בערבון מוגבל. התובנות שגיבשתי לעצמי – מספרי הילדים שכיום אני מקריא אותם כאבא לילדיי – הן תובנות של אדם מבוגר שלא קרא אותם כילד ולכן הפרספקטיבה בהכרח שונה.
בפוסט הזה אסקור מספר קלאסיקות מן העבר שכולנו גדלנו עליהם ואבחן את תפקוד ומעמד ההורה בהם לעומת ספרים עכשיווים יותר המציגים תמונה שונה בתכלית. לאחר מכן אביא את עיקרי מחקר מקיף בנושא.

נוסטלגיה: פעם היה יותר טוב?
"אחחחח…איזה מדינה הייתה לנו פעם! איזה נוער!  איזה ספרות/ שירה! ". זה לא משפט רק של פולניות אלא משפט הנשמע חדשות לבקרים. האומנם? סקירה קצרצרה, על קצה המזלג, של ספרים שלכולנו יש בבית ושאותם אנו מקריאים בלי סוף לילדים שלנו – מציגה תמונה מעוותת של תפקוד התא המשפחתי, נוכחות הורית חסרה ותיאור דמויות עם סטראוטיפים שחשבנו שחלפו מהעולם. ניתן לטעון כאן כי כך היה פעם וכך הייתה המציאות אז. ייתכן, לא היינו אז או שהיינו קטנים מכדי להבין. ועדיין. עדיין אנחנו קוראים אותם. אולי התמימות הילדותית הזו (במובן הטוב של המילה) היא זו שגורמת להמשיך ולקרוא את הספרים. אולי זו התרפקות אבל החשוב כאן הוא להפעיל קריאה ביקורתית. להקריא את הספר אבל לדון עליו לאחר מכן. לדובב את הילדים.  כן, אני יודע…זה נשמע כבד ורציני.

498766סיר הסירים/ כתבה ואיירה: אלונה פרנקל: סיפור נפלא אשר עשה חיל בארץ וגם בעולם, אשר מעביר את תהליך הגמילה מחיתולים בצורה מהנה וכיפית. הדמויות המופיעות בו הן האמא והסבתא. סבתא קנתה את הסיר ואמא היא המחליפה חיתולים ומתעסקת בכל תהליך הגמילה, כולל הפספוסים הרבים. האבא אינו מופיע כלל בספר. הוא בכלל לא פונקציה. איפה אבא אתם שואלים?
הוא כנראה בשירותים השניים קורא עיתון…

 

 12006779635034הלו, הלו אבא/ כתבה: חנה הורן; איורים: ברכה פלדמן: סיפור מקסים בו הילד מתגעגע לאבא שלו שנמצא בעבודה ומבטיח שיביא לו כל מני דברים עד אשר הוא מגיע הביתה. קצת מצחיק שבעמוד האחרון הוא מגיע כי כאשר פורסם הספר לא היו פלאפונים אבל מילא. בימינו גם אבא וגם אמא עובדים ועדיין אנחנו מקריאים להם אותו. אצלנו, זה עוד יותר אבסורד משום שאפרת היא זו שעובדת עד מאוחר ואני מקריא להם בעודי יושב לידם. באופן טבעי, הילדים מבקשים לשנות את זה להלו, אמא ( אגב, הספר הזה קיים).

 

מה עושה אבא של נועהמה עושה אבא של נועה?/ כתבה: אורה לב-רון; איורים: דני קרמן : ספר המלמד על הבנק ופועלו: מה זה כסף, ניירות ערך, ריביות, חסכונות, שיקים ועוד. יש בו סטראוטיפים רבים: קיבוצניקים לא מבינים בכסף; העולם הגדול והכסף נמצא בתל אביב; בשוק יש רק מזרחים (אדון אבוטבול בעל בסטה בשוק); אבא הוא הבנקאי ויש התייחסות רק לעבודה שלו. הוא לא איש משפחה, הוא אינו קשור לגידול ילדיו והאישיות שלו מסתכמת רק במקצוע שלו. האמת? מעליב…; האמא לבושה בסינר, כלומר עקרת בית והיא זו שמארגנת את הילדים לפני היציאה ל"עיר הגדולה".

 

אבא בצבא, חיילאבא בצבא, חיל/ כתבה: ימימה שרון; איורים: איה שמואלי: הילד איל מתגעגע לאבא שלו, חייל המילואים שאחרי מלחמת יום כיפור. אז השירות הצבאי לא נחשב כנטל אלא כעובדת חיים. בסוף הסיפור האבא מגיע. איל ואמא שלו שמחים. אם כך, האבא הוא לא פונקציה בכלל, הוא רק חייל. את האיורים ניתן לראות, כאן. ספר זה מתווסף לספר "המטרייה של רותי"- מטרייה שעפה ברוח על גג הבניין ומי בא לסייע? אבא שלה הטייס!! הוא גיבור!! בשום שלב קודם הוא לא מופיע.

 

וניתן להמשיך ולהמשיך עם שלל ספרים נוספים בו האמא עקרת בית והאבא נעדר כי הוא בעבודה (קצת אירוני כי פעם הגברים, והורים בכלל, עבדו הרבה פחות מהיום).

ימינו אנו
בימינו אנו, הספרים הרבה יותר שוויוניים. ניתן למצוא בהם שתי דמויות הוריות מתפקדות ושותפות בגידול הילדים, עובדות ובעלי רגשות.

הבלון של ידע לעוף

הבלון שלא ידע לעוף/ כתב: אסף הראל; איורים: אשר: סיפור מקסים ביותר על בלון שלא ידע לעוף. כל שאר הבלונים כבר יודעים לעוף רק הוא לא. ההורים שלו אחראים עליו- כמו כל הורים לילדים. הם מתייעצים כל ערב מה לעשות בעניינו? דאגתם אמתית וכנה ואז הם מחליטים לשלוח אותו לבי"ס לבלונים. הדבר לא עזר. הבלון עדיין לא יודע לעוף. חשבו וחשבו ולבסוף החליטו לשלוח את הבלון לרופא- גם לא עזר. אולי אצל קוסם יעזור? גם לא. עד שלבסוף הוא מצליח לעשות זאת בכוחות עצמו. הספר אינו חוסך בביקורת על הורים כמו "מה יגידו כולם?" ועל זה שישנם ילדים המתקשים ושצריך להעצים אותם ולסייע להם ולא לראות בקושי שלהם "בעיה". ספר חובה. באמת.

כשאבא היה עצוב

כשאבא היה עצוב/ כתב: יונתן יבין; איורים: גלעד סופר: בספר זה, האבא יצירתי שמנסה להתמודד עם העצב והבכי של בתו. האבא מספר לנעה על מקרה של בכי גדול שהיה לו, שנמשך שעות, בלי הפסקות. כל הדמעות שזלגו בכמויות הפכו בסוף לים, ים המלח. בים הדמעות היתה דגיגה קטנה ושמה יגונית. בזמן שאבא צף לו באמצע הים וממרר בבכי, הוא דג את יגונית. יגונית מציעה לו 3 משאלות. את המשאלה האחרונה יגונית לא הסכימה לקיים. אבא ביקש להפסיק לבכות. בסיפור הזה האבא מעורב המתמודד עם סיטואציה לא פשוטה, מגלה יצירתיות ובעיקר לא מתבייש לחשוף את רגשותיו. גם אבא בוכה ולא רק בלילה. ספר שמאפשר לשוחח עם הילדים על רגשות בכלל ועל רגשות שליליים בפרט.

018

כל אחד והמשפחה שלו/ כתב יהודה אטלס ויעל משאלי; איירה: רינת הופר: ספר חמוד המציג את המגוון הקיים לתא המשפחתי בעידן המודרני: משפחות בעלות הורה יחדני (חד הוריות לשעבר); חד מיניות (אבא-אבא; אמא-אמא); גרושים; משפחות אומנה ומשפחות מאמצות; משפחות של עובדים זרים; משפחות שעובדים הרבה ולא רואים את אחד ההורים כל כך. בקיצור קשת של הורות ומשפחה. קריאה בספר הזה נותן הרגשה שיש תקווה ושניתן לשנות דעות קדומות.

בולו גולו

בולו גולו לא רוצה לעשות אמבטיה/ כתבה: מיכל שלו; איירה: רחלי פלאוט: סדרת ספרים מקסימה על ילד בן ארבע שמרגיש ילד גדול ולא מסכים לעשות אמבטיה (יש גם לא רוצה לישון). ערב אחד, ההורים שלו מבקשים ממנו להתקלח ומה אומר בולו גולו? "לא רוצה ולא רוצה!". מוותרים. למחרת, שוב מבקשים ושוב הוא מסרב עד שלבסוף הילדים כבר לא מזהים אותו מרוב לכלוך. כאן, שני ההורים מעורבים במקלחות, בהרדמות ובמציאת פתרונות לעקשנות של הילד.

רוני ונומי והדב יעקב

נשיקה רומי ונומי

רוני ונומי והדב יעקב/ כתב: מאיר שלו; אייר: יוסי אבולעפיה:  ספר מקסים על משפחה חביבה וקצת מוזרה העובדת בגן החיות. משפחה משונה ומצחיקה אבל מה שתפס את תשומת ליבי הוא השותפות הנהדרת שלהם בבית. הם מכינים ארוחת בוקר, מתנשקים תוך כדי (!!) ומארגנים את הילדים בבוקר, ביחד. שאר הסיפור מצחיק ומשעשע. כדאי לקרוא. סיפור לא שגרתי.

ולמה זה כ"כ חשוב או האם אפשר בכלל להימנע מסטריאוטיפים בספרות?
על מנת לענות על שאלה זו ושאלות נוספות, מצאתי ברשת ראיון עם פרופ' אדיר כהן, ראש ביה"ס לחינוך, אוניברסיטת חיפה, על סטראוטיפים מיניים בספרות ילדים. המחקר התייחס לספרות מגיל הרך ועד חטיבת ביניים ובשתי תקופות שונות: העשור הראשון לקום המדינה וספרות עכשווית. מהראיון עולה כי ברור שאנו זקוקים לחלק מהסטראוטיפים לצורך הקיום האנושי שלנו. השאלה באיזו מידה. לעתים סטראוטיפים אלו משומשים כחומר בידי היוצר ע"י ממסדים לאומיים, פוליטיים או דתיים, להפיכת האדם לחפץ, לכלי. קצת ממסקנות המחקר:

הצגת האישה, האם: 
סקסיזם: ייחוס מעמד משני לנשים בחברה, תוך התעלמות מפעילויותיהן והישגיהן ותוך התייחסות אליהן בלשון בעלות.
נטולות יוקרה אישית: הצגת נשים בפעילויות ובתפקידים נטולי יוקרה חברתית.
תכונות אופי שליליות: הצגת נשים כטיפשות, כרעות – לב, כמכשפות, כחולניות, כפחדניות, כחסרות ישע.
אמא תמיד בבית: עסוקות בעבודות הבית ובטיפול בילדים, למרות שהתמונה החברתית הולכת ומשתנה.
אמהות כמקור ידע לילדים: וכפותרות להם בעיות. מעט מאוד. זהו תפקיד האב. ניתן היה לצפות, במיוחד לאור הצטמצמות הפער ביציאת נשים לעבודה בסיפורים עצמם, שגם האם תהווה מקור לתשובות ולהסברים, אך אין זה כך. כלומר, למרות שהאם מוצגת כאדם בעל מקצוע אין זה משפיע על כישוריה האחרים במערכת המשפחתית. נושאי הדיבור שלה קשורים לחינוך, לטיפול, לשמירה על ניקיון ובריאות. רוב הדיבורים מתמקדים בזה שהיא מרשה או לא מרשה, נוזפת, מזרזת, מנחמת, מעודדת, מעירה מן השינה.
האמהות משעממות: כשהן מדברות, הן אומרות דברים מאוד שוליים, כמו "קח סוודר שלא תקרר". כלומר, הדברים הכי מנדנדים, הכי לא חכמים, הכי דאגניים.

הצגת הגבר, האב:
מנהיגי משפחה: מבצעים פעילויות "גבריות" מסורתיות : מספקים מידע, פותרים בעיות, מפרנסים את המשפחה. מגוון עיסוקיהם מחוץ לבית רחב מאוד.
תפקוד משפחתי שולי מאוד. גם בשנות ה-50' וגם בשנות ה-80'. בחלק מהמקרים הוא מתפקד רק כאשר נבצר מהאם לבצע את התפקיד בשל מוות בדרך כלל. ואם כן אז זה כולל פעולות של משחק ובילוי עם הילדים. הוא משחק עם הילדים במשחקים "גבריים".  כשהאם מעורבת בבילוי עם הילדים היא נמצאת בעמדת פיקוח והסתייגות וחינוכית ולא הנאה משותפת ומשוחררת. ( "אל תחזור הביתה ברגליים רטובות, אל תיכנס עם בוץ").
אמינות: האב בשנות ה-80' הרבה יותר אמין ואנושי מן האם. תכונותיו מגוונות ביותר: אמיץ כאריה, חזק מכולם…אך גם כחסר סבלנות, מתעצבן, מבולבל.

סיכום המחקר: הספרות צריכה לשמש מצע לנחיתה רכה לחיים. לכן, אין מקום להציג בספרות הילדים אך ורק סיטואציות של המשפחה הקונבנציונלית, למשל. ספרות ילדים חייבת להיות עולם שהילד מתנסה בו נפשית במערכת חוויות שונות ומשונות של החיים עצמם. ולכן אין לומר שספרות ילדים צריכה לשקף את המציאות בלבד. גם אם מרבית המשפחות הן קונבנציונליות, גם אם המציאות מלאה בסטראוטיפיים- אין סיבה טובה להמשיך ולחזק את הנטייה הקיימת. ספרות חייבת לצמוח באופן טבעי.

 אם כך, בזמן הקריאה, הפעילו את חיישני הביקורת. אם צריך, שימו לב מה אתם קוראים, או שנו את מילות הספרים. אבל בכל מקרה שימו לב שבקריאה שנייה – הקלאסיקות שאתם מקריאים לילדים שלכם הן בעצם סיפורי אימה. אז, כבו טלוויזיה וקראו ספרים. והרבה!!! קראו לילדים (זה כיף) אך בעיקר קראו בעצמכם (דוגמה אישית) ולעצמכם (להשכלה הכללית, לשקט הנפשי ולשלווה). 

2013-06-01 20.23.12

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של ערוץ המשפחה של Xnet, לחצו כאן

הפוסטים המלאים:

עמירם בניון – (לא) סיפור ילדים!
טל חן – אבא פיל
אור לבו – על איך נשברו לי השיניים והראש בלי שמישהו נגע בי
אילן שיינפלד – גברת ארנבה שאומרת רק 'ווה.'
ברק שטרית – הסיפור האמיתי מאחורי אגדות הילדים
גיא רוה – מציאות החיים בספרי הילדים
עומר להט – יפתח המלוכלך – חינוך גרמני לטף
יובל אדם – אגדות ילדים, לא אגדות לילדות.
יואב כהן-מלמד – קריאת כיוון מחדש

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קריאת כיוון מחדש

  1. פינגבק: יפתח המלוכלך – חינוך גרמני לטף | על כוס קפה | The Cappuccino

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s