יחסינו לאן? הגיע הזמן לחשבון נפש

כל שנה אותו סיפור. תמיד באותה תקופה, אני רב איתה. תמיד אותן שאלות, תמיד אותן טענות. לאחר לבטים קשים וייסורים פנימיים, אני תמיד בוחר באחת אחרת. מאותו סוג אבל קצת אחר. אולי אצלה זה יהיה שונה וארגיש שלם יותר עם עצמי.

לא. אני לא מדבר על אשתי. אותה לא אחליף בעד שום הון בעולם. הכוונה שלי היא לדת, ליהדות. מעל 10 שנים שאני מחפש את עצמי בנבכי היהדות. מחפש ולא מוצא.  הילדות שלי הייתה ילדות של כיפה סרוגה. היינו משפחה ישראלית בצרפת. אמא שלי הייתה מורה לעברית וקודש. הדבר חייב אותה לעטות כיסוי ראש. האחיות שלי לבשו חצאיות. אני הסתובבתי עם כיפה על הראש. תנועת נוער: בני עקיבא. שמרנו שבת וחגגנו חגים, כהלכתם, כולל בית כנסת ואקססוריז (בעיקר בסוכות). לימודים בשני בתי הספר היהודיים הפרטיים המנוהלים בגישה הנעה בין ציונות דתית לחרדיות. זה העולם שגדלתי עליו. אהבתי אותו. לא הכרתי דבר אחר.

ואז חגגתי בר מצווה. שיא הרוחניות הדתית של נער. חודשיים לפני כן חזרנו לארץ לתמיד ואמא שלי זרקה את כיסוי הראש. ואבא שלי כבר לא הלך לבית כנסת, מכל מיני סיבות. וגם השבת כבר לא הייתה שבת. זה היה מוזר. ניסיתי להמשיך לבד. לא הצלחתי. העולם החילוני, החופשי "קרץ" לי. סוף סוף, אין כבלים, אין חוקים. מותר הכל. נחמד יהיה קצת להשתעשע ולהשתולל…

האם כל הילדות שלי הייתה בעצם משחק? 

האמת, כן. היום אני מבין את זה. באותם ימים, גם, אבל פחות. זה בלבל אותי. היו כל מיני סיבות "נייטרליות" שיכלו להסביר את השינוי אבל עדיין המעבר החד בלבל אותי. הוריי באו מבתים מרוקאים דתיים. היהודות לא הייתה זרה להם כלל. בסוף שנות העשרים שלהם, נסעו לארץ זרה. אמא שלי מורה בהכשרתה ולכן טבעי היה שתלמד עברית. על הדרך מונתה לאחראית על תחום הקודש בקהילה. הדבר חייב אותה "לשחק את המשחק" ולאמץ אורח חיים דתי, לפחות למראית עין כלפי חוץ. אבא שלי רופא (תורנויות ובתי חולים) אבל בשבת היינו הולכים לבית כנסת. כולנו. למען פרנסה ועל מנת לטעת בנו יסודות ערכיים- הוריי שיחקו משחק. אני יכול להבין אותם. היום. 

מטרונום (מטוטלת) וגרף פיקים

מטוטלת מתנדנדת מצד לצד. טיק-טק, טיק-טק. ניתן לתזמן את המקצב איך שרוצים. גרף פיקים הוא קצת שונה. עלייה חדה לאורך זמן ואז נפילה, התרסקות. ואז שוב עלייה ושוב נפילה. בחרתי בשני המטפורות הללו על מנת לאפיין את יחסי הוריי ליהדות ויחסיי שלי.

הוריי– ההורים שלי גדלו בבתים ובחינוך דתיים כפי שהיו לפני מעל 60 שנה. נטוע עמוק. בשנות העשרים שלהם, אני מניח כי קצת השילו דבר או שניים מעצמם. ואז הם נסעו לצרפת. לכאורה, כשההורים שלהם לא בסביבה, הם יכלו להשיל את הכל מעליהם. אך הם לא עשו זאת. הם בחרו באפשרות אחרת. 20 שנה של משחק כלפי חוץ ונטיעת שורשים וערכים לילדים שלהם. יש לומר לזכותם כי החיים התנהלו בבית בדיוק כפי שהיו בחוץ. זה לא היה רק משחק לחלון ראווה. ממש לא. גם בבית, פנימה, שמרנו את השבת. לאחר 20 שנה חזרנו לארץ והם שוב השילו כמה קליפות. וזה בסדר. היסודות תמיד שם. כיום הם מסורתיים, או מסורתיים-חילוניים.

טיק-טק

טיק-טק

אני– כאמור, הילדות עברה לי בברכי הציונות הדתית. שנות העשרה שלי עברו רק עם ביקור בבית כנסת ביום כיפור. על זה לא הייתי מוכן בחיים לוותר. מאמצע שנות העשרים שלי ועד היום, אני מבולבל. במהלך כל השנה, יש לי אישיו עם הדת. בתוקפה זו שלפני יום כיפור, פק"ל, וביתר שאת. "שולם שולם לעולם. ברוגז ברוגז אף פעם". ולהיפך. ממשיך את הנוהג הישן אבל קרוע מבפנים בגלל הדרת נשים הקיים בבתי הכנסת. בכלל, רק גברים הולכים לבית כנסת. נשים כמעט ולא וזה מחרפן אותי. עם השנים הרגשתי שגם עם יום כיפור יש לי בעיה. הוא לא הרגיש לי כתמול שלשום. אז התחלתי לנדוד. לנדוד בין אפשרויות. אולי בעצם לא בא לי יותר על יום כיפור אבל לא נעים לי? אבל ממי? מהסביבה? מהוריי? מעצמי? אולי בכלל לא צריך לצום? בא לי להתבודד. בא לי להיעלם על פני האדמה ליומיים. אבל אני כן רוצה לשמור על המסורת אבל באיזה אופן? ע"פ איזו גישה? בבית כנסת רגיל אבל התומך, הלכה למעשה, בהדרת נשים? אולי בגישה הרפורמית בה נשים משתתפות בתפילה ועולות לתורה? נותרתי מבולבל.

זכור לי במיוחד יום כיפור שלפני עשור. ערב יום כיפור עבר בבית כנסת "רגיל". נקרעתי. הרב אמר שכל מי שקרא עיתונים לפני שהגיע לכאן (והרי אין יום כיפור בלי 4 סוגי עיתונים לפחות) תפילתו לא נחשבת ( !?!? WTF. אז אני מבין שהוא רק שליח לא משהו של היהדות אבל עדיין הם המתווכים והם לא מעט ובעיקר הם נותנים הרגשה מגעילה, דוחה). אז למחרת כבר לא הגעתי לשם. עטוף בטלית הלכתי ברגל בכל השכונה ועברתי ב-30 בתי כנסת שונים. בכל אחד מהם נשארתי כמה דקות. הייתי חייב לטעום מהפסיפס היהודי הכללי. כשעברנו למודיעין, המשכתי לנדוד לכיוון בית כנסת רפורמי (ניגנו בגיטרה בכיפור. נשים וגברים ביחד. האמת, זה ממש מרגש). לא החזיק מים. לבסוף השתקעתי בבית כנסת "של הצרפתים" במודיעין, 50 מטר מהבית שלי. בית כנסת מרוקאים-צרפתיים. תענוג. הקולות, הפיוטים, הזמירות החזירו אותי לילדות. הרב שלהם הוא השכן שלי. איש צעיר ומקסים, אוהב את הבריות. שנתיים ברציפות הלכתי בכל יום שישי (פיק) עד ששוב באה הנפילה. כבר שנתיים שלא הגעתי לשם. בכיפור שעבר אפילו "חטאתי" והלכתי לבית כנסת אשכנזי. טוב, יש גבול ל"ועניתם את נפשותכם"…

היחס שלי ליהדות. זה הדדי.  זהירות! זה דוקר!

היחס שלי ליהדות. זה הדדי. זהירות! זה דוקר!

זה הסגנון, טמבל

יהדות עדות המזרח, ידועה כמקלה, מגוונת – על שלל מנהגיה, כלליה וטקסיה. אז אולי בראייה לאחור לא היה זה משחק אלא עוד סגנון יהדות אחר? שניתן ללבוש ולפשוט מתי שמתחשק? האם אין זו בעצם מסורתיות? לקחת קצת מכל דבר. פעם ביתר רצינות ופעם פחות? ולגביי: אולי הנדודים הללו הנם ביטוי לחיפוש זרם ספציפי שיתאים לאמונות ולמוסר שלי ולא ביטוי של רצון להשיל את היהדות כולה ממני? אולי בעצם עליי לדוג ולבחור את המסורות שמוצאות חן בעיניי וזהו? ואולי בכלל עליי להמציא זרם חדש? זהו! אמציא זרם חדש וככה יהיה לי טוב! ("אחריי!!!"  … "הלו? מישהו?" …אפרת את עוד כאן?"). עניין לא פשוט. טרם מצאתי תשובה. 

והשנה מה? השנה החלטתי לחזור (לא יזיק לילדים קצת מסורת). אבל קשה לי לעלות את העלייה, שוב. היא תלולה מאוד (תמיד יש תירוצים). זהו החלטתי! השנה אלך לבית כנסת קונסרבטיבי. אולי שם אמצא נחמה….

** אם הפוסט מצא חן בעיניכם, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם בתחתית העמוד, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. גם לחיצה על "שיתוף" תתקבל בברכה.

יואב כהן-מלמד- "תחתית החבית"

לא, עוד לא הגעתי אליה…כנראה שיש עוד…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s