ההרגשה הממוקדת כשקורעים ילד מהוריו

 פרידהאחת התחושות הכואבות והטראומטיות לאדם. ריק שנפער פתאום בחלל הגוף שקשה עד בלתי אפשרי למלא אותו חזרה באבחה אחת. ואז באות השאלות: "האם האנשים הקרובים והמשמעותיים אלי יחזרו?  ואם כן מתי? האם ישאירו אותי כאן?". ולאחר מכן ההכרה בקושי: "אני לבד! קשה לי!!!".

מה אנחנו מרגישים בפרידה? איך הרגשנו בילדותנו? האם אנחנו זוכרים בכלל מה היה? האם באמת מדובר בטראומה לכל  החיים? שאלות לא פשוטות למכנה משותף אחד – הקושי שבפרידה.

שיח צרכים ושיח תחושות 

בעצם אלו התחושות אותן אפרת ואני, אך בעיקר איתי (הקטן שלנו. בן 3) חווים בימים אלו. איתי מתחיל גן חדש. וקשה לו בבוקר עם הפרידה. גם בגן הקודם. אומנם זה לא חדש לנו, אבל כאשר מדובר במסגרת חדשה, זה עולה מחדש ומתעצם. צריך ללמוד להכיל. צריך ללמוד להתחבר לתחושות שלו, לכאב שלו ולנסות להעצים אותו מתוך רגעי הקושי הנוראיים ולהרים אותו מעלה.

זה לא פשוט. לא לי (לנו) ולא לו.

לפני שאעבור לרגשות ותחושות הילד, בואו נתמקד בנו, ההורים. כהורים, אנחנו צריכים להוות דמויות משמעותיות ומעצימות לילדים שלנו. האם כדאי ורצוי להראות להם שגם לנו קשה? הדעות חלוקות. ואיך ניתן להישאר חזקים כאשר הילד שלך בוכה ומתחנן שלא תעזוב אותו, כשלבסוף, בלית ברירה, קורעים אותו ממך. מהלפיתה של הילד שלך? איך??? כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לשים לב עד כמה זה כואב לנו ועד כמה אנחנו מרגישים (סליחה על הביטוי) חרא. לא להתבייש בזה אלא להכיר בעובדה. כאשר נכיר בכך, יהיה לנו קל יותר וטבעי להתחבר לצורך של הצד השני. נוכל להתחבר לכאב שלו (באמת. ולא רק לנסות לקטוע את הסיטואציה כי אנחנו ממהרים לעבודה. חטאתי בזה לא פעם. אני מניח שכולנו, ולא פעם אחת) וכך להעצים אותו ולהרגיעו.

היום הראשון בגן

בעצם מדובר ביום השני. ביום הראשון, אפרת ואני היינו בחופש ונשארנו כמו כל ההורים שעתיים בגן וכך נגמר היום. עבר בקלות מן הסתם. לכבוד היום השני – ה י ו ם – אפרת ביקשה ממני, במיוחד ומראש, לא למהר לעבודה ולהיות סבלני, קשוב, אמפתי ומכיל– לקושי שאיתי יגלה בגן. הקשבתי, הסכמתי ויישמתי. כנראה יותר מדי. הייתי שם חצי שעה (! בכל זאת יום ראשון בלי אמא/אבא). הגענו לגן, אמרנו בוקר טוב לכולם. דיברנו. התחבקנו. התנשקנו. קשקשנו. תוך כדי שאני אומר לו שהוא ילד מקסים, גדול, בוגר… הכל היה נהדר. ואז זה התחיל…

אני: "טוב איתי, עוד חיבוק ונשיקה אבא צריך ללכת לעבודה".                                                                             איתי:"אבא אל תלך!! אבאאאא תישאר איתי!! אל תעזוב אותי כאן לבד!! אבאאא!!!".                                                 אני: "אני רואה שקשה לך (תוך כדי שאני נוגע באזור הלב). אני רואה שממש כואב לך".                                               כאן, אני משקף לו את התחושות שלו. "אני לא יכול להישאר איתך בגן. אבא הולך לעבודה. אבא תמיד חוזר ולוקח אותך בצהריים. בוא תן חיבוק ואני הולך".

דמעות זולגות ללא הרף. הגולה בגרון (שלי) עולה ונתקעת. העיניים (של שנינו) נוצצות. איך אפשר להישאר אדיש? מה עושים? ואז הגננת מחזיקה אותו. והוא אותי. הוא ממשיך לצעוק ולקרוא "אבאאאא!!!". הוא מחזיק בחוזקה בחולצה/מכנס/יד. תיכף זה יוצא מהמקום.

קורעים את הילד שלך. ממך. תוך כדי שהוא קורא לך "אבא!"  חוסר אונים. (תוך כדי שאני יוצא אני שם לב שהוא משתולל עם הידיים והרגליים. מסכנה הגננת, חטפה כהוגן באותו היום…).

BF0501-001

אבא חכה שכחת משהו… צילום אילוסטרציה (צילום: gettyimages)

 

שיטה שעובדת. לי לפחות

באמת שניסיתי הרבה שיטות לפרידה. קראתי הרבה כתבות על הנושא. בכל זאת אני אבא לילד בן 8. ובכל זאת, לא כל השיטות עבדו ולא בכל פעם. לאחרונה, התחלתי לחבב את השיטה היחידה שקידמה אותי קדימה ולו במעט. זו השיטה של ענת גל און, הנקראת ההתמקדות Focusing . אינני מכיר אותה. נתקלתי בה בנבחי הרשת. ניסיתי. ככל שזה הצליח לי התחלתי לקרוא עליה בעוד תחומים. חלק מיישם וחלק לא. אז מהי התמקדות? "התמקדות היא בראש ובראשונה הקשבה. הקשבה שמועצמת ומעמיקה בנוכחות האחר, במערכת היחסים איתו". במילים אחרות: להתחבר לתחושות הצד השני. שירגיש שאתה רואה אותו. באמת. יש לה שיטה מיוחדת כיצד להיפרד בבוקר מהילד בגן. תקראו. זה בטוח לא יזיק…

אין מקריות בחיים

לאחר הרגעים הכואבים והלא פשוטים שעברתי יום אתמול בבוקר, ולאחר שוטטות בפייסבוק בקבוצת "הורים את זה" , נתקלתי בפוסט של ענת ובה היא כותבת על האופן שבוא אנחנו שואלים את הילדים שלנו "איך היה בבית ספר? כיף" . הכתבה עוסקת בלמה הילדים לא מספרים לנו איך היה ואיך אפשר לגרום להם לעשות זאת. הפוסט בכלל לא עסק בפרידה. החלטתי לקפוץ על ההזדמנות. לעולם לא דיברתי איתה אלא רק קראתי אותה.

את השיחה ניתן לקרוא כאן. אם חלקכם לא חברים בקבוצת הפייסבוק המדוברת, זה הזמן להצטרף אליה. זו קבוצה מהנה. כתמצית אומר שענת המליצה לי לשים לב עד כמה זה כואב לנו ועד כמה אנחנו מרגישים חרא, ואז פשוט להראות לו שאני באמת איתו בקושי שלו. לשקף את התחושות שלו. וגם להעצים אותו בכך שהוא יבחר לתת פתרונות אפשריים (להיפרד בחלון. גם אתם יכולים להציע פתרון). בסוף היום, לדבר על זה לא יזיק.

והיום… זה הצליח!

לאחר אותו בוקר קשה, ישבתי בערב עם איתי וניסיתי לדבר איתו (שוב) על הנושא. כמה הוא בוגר ויודע ומבין שאני לא יכול להישאר איתו בגן, עבודה פרנסה וזה… מגיע בוקר חדש. איתי שוב אמר שקשה לו (כל הכבוד שהוא מבטא רגשות. אגב, לדעתי, זה מה שפתח לו פתח להתמודדות עם הקושי שלו). אמרתי לו שאני רואה שקשה לו. ביקשתי ממנו להציע פתרונות אפשריים.  "אולי ביי מהחלון?". הוא פסל ("יש שמש בחלון"). אולי מהחלון הזה? וזה? כלום.

חזרנו לכיוון הדלת. חיבוק ונשיקה. הוא בוכה. בינתיים כמו אתמול. ואז…היה רגע של רגיעה. הרגשתי שזה הרגע הנכון להעצים אותו. אמרתי לו: "הנה אתה מסוגל! כל הכבוד לך אתה מצליח לשלוט בקושי שלך!" (…)"כן…אבא..אז רק עוד חיבוק. (מקבל חיבוק) וגם נשיקה (מקבל נשיקה)". אני פותח את הדלת. "עוד חיבוק ונשיקה". (שוב מקבל). אני יוצא תוך כדי שאני מצביע עליו אומר לו "אני גאה בך. כל הכבוד! ". יוצא מחוייך (ועם גולה בגרון) מהגן. אך מאושר.

הוא ניצח. אני ניצחתי. ניצחנו!

 בצהריים, אפרת ואני אספנו אותו. הוא שמח כל כך לראות (את אמא בעיקר) אבל גם הרגיש גאה. אמרתי לו שהיה לי כל כך כיף היום. הייתי מאושר מאיך שהוא נפרד ממני בבוקר. היית גיבור. מזל שיש לו אוזניים שיעצרו את החיוך הענק שהיה לו על הפנים….

(מכתיבת הפוסט עברו עוד 3 ימים כאלו. כל בוקר התקצרה הפרידה בחצי מיום קודם. אתמול (8/09) זה לקח בדיוק דקה! היום, אפילו לא חצי דקה! ולראיה: )
image

 

מודה שהפוסט הזה קצת חושפני לעולם הפנימי שלי, אבל אני מרגיש שהוא חשוב מספיק על מנת להתמודד עם סוגיה לא פשוטה. אז ספרו לי, בתורכם, האם גם לכם היו חוויות פרידה קשות? כיצד התמודדתם איתן?

 

** אם הפוסט מצא חן בעיניכם, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם בתחתית העמוד, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. גם לחיצה על "שיתוף" תתקבל בברכה.

יואב כהן-מלמד- "תחתית החבית"                                                                                                            לא, עוד לא הגעתי אליה…כנראה שיש עוד

 

12 מחשבות על “ההרגשה הממוקדת כשקורעים ילד מהוריו

  1. מקסים, מעניין, רלוונטי לעולמם של כל ההורים, עוברת בימים אלו חוויות דומות למדי…

    • תודה חגית.
      אכן לא פשוט כלל. כעת איתי בן 3. גן עירייה. בשנתיים האחרונות פעמים בודדות לא בכה.
      לכן פחות התרגשתי מזה.
      עכשיו "הוא גדול" וזה גן חדש- לכן זה טלטל אותי קצת. אבל זה ממש משתפר. מיום ליום.

  2. גישה מעניינת. בהחלט הולכת לנסות מחר על התאומות שלי שכל בוקר מתחרות מי מביאה אותה במניפולציות וצרחות יותר היסטריות..
    תודה על השיתוף הכנה !

  3. עם הילדים שלי עברתי את אותה בעיה והפתרון היה ליווי לשער של הגן, נשיקה וסגירת השער אחרי.
    עבד מעולה והפרידה הפכה להיות קצרה לאורך כל השנה.
    שיהיה בהצלחה בהמשך השנה

    • במקרה שלנו יש שער ויש כניסה לגן עצמו. שניהם עם קודנים כך שזה לא אפשרי.
      אגב אם קראת את הפוסט היום תשים לב שיש עדדכון בסופו.
      הצלחתי להוריד את זה מחצי שעה ביום הראשון לבקושי חצי דקה. היום בבוקר.
      בהצלחה בבלוג החדש.

  4. פינגבק: אלימות, זה בגנים שלנו | d/ad-men

  5. פינגבק: מגע של קסם | תחתית החבית

  6. פינגבק: גיבור על שלי בן 4 | תחתית החבית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s