החרדה עולה כיתה

20140830_191512[1]

התיקים מוכנים. הספרים והמחברות עטופים. הקלמר מאובזר. בקבוקי המים וקופסאות האוכל ממתינים ובעוד פחות מ-48 שעות, ייגמר החופש הגדול (גם כן חופש היה לנו…). החזרה לבית הספר תמיד מלווה בהתרגשות ובלא מעט חששות. האומנם כולנו מרגישים כך? 

מקריאת פוסטים ברשת לקראת תחילת שנת הלימודים, עולה כי הורים רבים מתמודדים עם חששות. כיצד הילד יחווה את המסגרת החדשה? חששות אלו הם כנים ואמיתיים. לפני שהתיישבתי לכתוב שורות אלה, דיברתי עם אפרת וניסיתי לחשוב האם יש לנו חששות מסוימים? לה, כן. לי, האמת שלא. האם זה תקין? האם זה הופך אותי לאבא פחות טוב? לגבינו, נועם עולה לכיתה ג' ואיתי נכנס לגן עירייה.

נועם

נועם כבר מגן חובה נמצא באותו בית ספר. זו תהיה שנתו הרביעית. החברים מגן חובה ממשיכים ביחד. החברויות שהתמסדו כבר ממשיכות, אולי משתנות פה ושם. הצהרון יהיה אותו צהרון. הכל ממשיך כרגיל. אין לי חששות חברתיים לגביו. הוא תמיד "אהוד על חבריו"; מושך אליו את כל הילדים כמו מגנט; מנהיג קטן… לגבי לימודים גם אין לי חששות. הוא (עדיין) מאוד אוהב ללמוד; הציונים שלו מעולים (מפה אפשר רק לרדת…) וחדוות הלמידה שלו עצומה כמו…כמו… דב גריזלי רעב! הנה הוא עולה עוד מדרגה במדרגות הקושי. מקווה בשבילו שימשיך לאהוב ללמוד. נועם, אבא ואמא אהבו ואוהבים ללמוד – השתמש בנו. אנחנו תמיד נהיה כאן בשבילך. המשך לאהוב לקרוא. זה סם החיים.

איתי

איתי עולה לגן עירייה. קיימות "אגדות אורבניות" לגבי גני עירייה: "הן (הגננות) לא נחמדות"/"הן לא יודעות להביע אהבה"/"הן לא ינגבו לילדים את הטוסיק"/ "עוד תתגעגעו לגנים הפרטיים". את האמת, אני לא באמת יודע. כשנועם היה בגיל הזה, רשמנו אותו למסגרת פרטית (בין גילאי 3-5) ולא בגן עירייה, כך שאני לא באמת יודע איך זה גן עירייה. בטח לא במודיעין. עברנו לכאן כשנועם היה בן 4 אבל עדיין נסע איתי לגן בירושלים. היום, אנחנו במודיעין ומאמינים בלב שלם במערכת החינוך העירונית שלנו. אני רוצה להאמין שלא ייתכנו דברים "כה נוראיים" בגני עירייה. ושגם אם כן, יש מספיק פיקוח על הגנים מצד העירייה ומשרד החינוך.

אין לי חששות לגבי כמות הילדים בגן. את המעבר ממטפלת של 5 ילדים למסגרת גדולה, איתי כבר עשה לפני שנתיים (הוא היה בגן פרטי לגילאי 1-3).  היו הרבה חששות, אז, אבל הוא צלח אותן בכבוד. החששות עמוקים וכנים. בימים אלו אבא אחר, טל, מתמודד עם הפחד ממעבר למסגרת קטנה לגדולה. לא פשוט כלל וכלל. לפני מספר ימים היה לנו מפגש עם הגן והצוות.  משיחה עם בוגרים של הגן ומשיטוט ברשת, עולה שהגן אליו איתי עובר הנו אחד הגנים הטובים בעיר וזכה בעבר בעיטור הנשיא. הבנתי שהגננת "משוגעת" ושההורים עובדים בשביל הגן (שני ביטויים אלו, במובן החיובי של המילה). אכן הגן היה גדול, מטופח ומושקע בפינות משחקים (סופר, מספרה, מרפאה, תאטרון בובות…),ויש גם חממה בחצר (!). באמת אחד הגנים המושקעים שהייתי בהם מעודי. אנחנו בידיים טובות.

אז אין לי חששות

באמת שאני לא מנסה לצאת "גבר". וחששות זה לא רק קטע של אמהות. אני מאמין, באמת ובתמים, שאני מגדל את ילדיי להיות עצמאיים וללמוד להתמודד עם המציאות ושאנחנו כאן לכל בעיה שתיווצר כדי לסייע להם. מעבר ממסגרת קטנה לגדולה? יהיו יותר ילדים עכשיו? אכן לא פשוט אבל ככה מפתחים כישורים חברתיים. אינני מתעלם כלל וכלל מהבעיות והחששות. אנחנו כאן, ההורים, כדי לכוון ולהכיל.

והנה אני כותב על זה שאין לי חששות ועלה לי חשש. טוב, לא בדיוק חשש, כי אנחנו מתמודדים עם זה כבר לא מעט זמן. אבל מצד שני כן, בעצם, חששון. נושן-ישן: הפרידה. לאיתי קשה להיפרד בבוקר. אם אצל נועם היו חודשיים קשים בתחילת כל מסגרת חדשה ואחרי זה הוא היה אומר לי ביי כבר מהאוטו- אז אצל איתי זה שונה. כל ילד שונה. הוא בוכה ולא משנה באיזה צד הוא קם בבוקר. ניסיתי כל מיני שיטות כיצד להיפרד: התמקדות (שיטה מעולה! עבדה לי הכי טוב); ראייה הדבר החיובי שבפרידה (מקור להתפתחות ולצמיחה); ישנה גם שיטה של זבנג וגמרנו (הגננת פותחת את הדלת, נשיקה, ביי עוד מהמפתן. לא פשוט אבל חותך עניינים. 6 שניות אתה בחזרה באוטו). בסופו של דבר הוא בכה במהלך כל השנתיים האחרונות. (כמעט) כל יום. ואין ספק כי הוא אהב את הגן והגן אהב אותו. הרי בכל יום שבאתי לקחת אותו בסוף היום הוא סרב ללכת הביתה…  אין עוד גנים כמו הגן שהוא היה בו: גן מיץ פטל. 3 אחיות צ'יליאניות עם אהבה א י ן ס ו פ י ת לילדים.

כהמשך לכך, עולה לי עוד חשש: הסתגלות. דווקא לא לגן בגלל שחלק לא קטן מהילדים שהיו איתו בגן בשנתיים האחרונות, ממשיכים איתו לגן הזה. מה שאמור להפוך את ההסתגלות לקלה יותר. אלא הסתגלות לצהרון – זו תהיה הפעם הראשונה שאיתי ילך לצהרון. צהרון פרטי טוב, ותיק ומוכר אבל זה בעצם אומר שעל איתי להסתגל לשתי מסגרות חדשות. "יונית, אומר זאת כך:  פיקניק,  זה לא יהיה…".

חשש נוסף, של אפרת: היגיינה תפעולית. איך לכל הרוחות, ינוקה לאחר הטלת הצרכים הטוסיק החמוד שלו? הרי היד שלו כל כך קצרה ולא מגיעה למיקום האסטרטגי. וניסינו, בחיי שניסינו, כל מיני פוזות וזוויות שונות ומשונות – אין. לא מגיע. ומה נעשה אם הצוות בגן יכריז שילד בן שלוש צריך לנגב לעצמו?!?
מה שעוד יותר נורא הוא שתקוותנו שהמגבונים ימתיקו את רוע הגזרה הלכה לטמיון. הפספוס כמו מתריס כנגד תקוותנו הקלושה, פתח בשביתה כנגד המגבונים (נשטפים, נשטפים…) הוא רוצה נייר טואלט כי "המגבון רטוב…".

אז מה היה לנו? 3 קשיים/חששות לגיטימיים. עם הקושי הראשון, בלית ברירה, נמשיך להתמודד. עם השני, נתמוך ונכיל. לגבי השלישי, אני מאמין שזה יסתדר מעצמו. האם אלו חששות קריטיים לתפקוד הילד? אני לא מאמין. בכל זאת, היינו בסירה הזו, ואני סמוך ובטוח כי ילדיי יצלחו את הדרך בבטחה ובראש מורם. צריך לקחת דברים בפרופורציה. הכל בסדר. אנחנו כאן, אבא ואמא, כדי לכוון ולהכיל אתכם.

אני מאחל לכל ילדי ישראל, שנת לימודים פורייה, למידה, קריאה והמון סקרנות!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s