יום הולדת שמח (לי), אבא!

" יְמֵֽי־שְׁנוֹתֵ֨ינוּ בָהֶ֥ם שִׁבְעִ֪ים שָׁנָ֡ה וְאִ֤ם בִּגְבוּרֹ֨ת׀ שְׁמ֘וֹנִ֤ים שָׁנָ֗ה וְ֭רָהְבָּם עָמָ֣ל וָאָ֑וֶן כִּי־גָ֥ז חִ֝֗ישׁ וַנָּעֻֽפָה"/ תהילים, צ', י'

היום אני חוגג יום הולדת 35. הגעתי כבר למחצית הדרך. כיצד מסכמים 35 שנה של עשייה ולמידה? לא פשוט בכלל…

הפוסט הזה הוא בעיקר בשבילי. מעין סיכום אמצע. כבר מספר ימים שבוער לי מבפנים לכתוב. לסכם, ולו חלקית. תמיד הימים שלפני יום ההולדת, מבחינתי לפחות, הם ימים של התרגשות מהולים בחשבון נפש. ממש לא במובן הקודר של המילה אלא, באמת ובתמים, סוג של טיפול 10,000.

משמעות הגיל ביהדות

המשנה מחלקת את תולדות האדם כך: בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם.

מבחינת המשנה, למות בגיל 70 זה נחשב שיבה טובה. בימינו 70 זה ה-50 החדש. הימים השתנו, הרפואה התקדמה. מאחל לכולנו נגיע לגיל 100 בבריאות איתנה. אם אנתח את החלוקה הזו של המשנה, ניתן לראות כי על הילד ללמוד עד גיל 18 (אוקיי אז בית ספר סיימתי. נקסט); להתחתן בגיל 18 (24. לא צריך להתקטנן); בגיל 20 לחפש מזונות לו ולאשתו (לִרְדּוֹף. הכוונה פרנסה על מנת להביא אוכל לבית); בגיל 30 לַכֹּחַ. הפירוש אומר: "שהלווים היו מקימים את המשכן ומפרקין וטוענין את העגלות ונושאין בכתף מבן שלשים שנה ומעלה" (לא רלוונטי להיום ובכלל אני כהן אז….נקסט!); גיל 40 לבינה: בינה היא כלי הקיבול של החוכמה. היא לוקחת את הרעיון שנוצר בחכמה ומפרטת אותו, מנסה לברר כיצד ניתן יהיה אפשר לממש אותו במציאות. כעת הרעיון מתחיל להיעשות מובן יותר והוא מקבל צורה ופרטים (אם בינה זה לימודים גבוהים אז סיימתי תואר שני. אם זה לא זה אז….עזבו אותי יש לי עוד 5 שנים).

וכאן אני עוצר. זו אמורה להיות ברכת יום הולדת לא הספד!

בדוך או בסיבוב? 

אז כיצד באמת מסכמים 35 שנה? מההתחלה או אולי מהסוף? ברוורס או בדוך (בסיבוב?!?) ? אתחיל דווקא מהסוף, זה נראה לי יותר קל. אני בן 35 היום. גיל אמצעי כבר קראתם אבל יש עוד מובן: זה כבר לא גיל 30 שהנה אתה כבר מתחיל להיות אדם מבוגר בכל מובן המילה. אתה כבר לא צעיר. מצד שני אתה עוד לא בן 40, עם כל ההסתלבטויות של "משבר גיל 40" הנודע ו"תחילת הירידה לתהום" ועוד. בגיל 35 זה בדיוק הזמן להפוך תקליט. ומה היה לנו בתקליט?

ומה השגתי עד כה?

אני נשוי לאהבת חיי, החברה היחידה והכי טובה שלי, הנפש התאומה שלי – אפרת. לא יכולתי לאחל לעצמי מישהי אחרת. הייתי מתחתן איתה שוב. היום. אנחנו בזוגיות בת 18.5 שנים. מאוהבים כאילו אתמול התחלנו לצאת. האש תמיד בוערת. "אנחנו עדיין בעלייה" אני אומר לאפרת כשאני מתכוון לגרף היחסים. אפילו עוד לא הגענו למישור (שבו מתרגלים אחד לשני) . שלא לדברה על הירידה התלולה…

יש לי שני בנים מ ד ה י מ י ם, נועם ואיתי. ילדים טובים, טהורים, מצחיקים, שובבים, מכבדים את הזולת ואוהבי אדם. כיף לי להיות איתם. כיף לי לגדל אותם. כיף לי עם הדבש וגם עם העוקץ. תענוג להיות הורה. בהזדמנות זו אני מאחל לעצמי עוד 2 ילדים לפחות. ויפה שעה אחת קודם.

יש לי עבודה שאני מאוד אוהב. אני עובד בארגון של בינה ודעתהאוניברסיטה העברית בירושלים. תמיד הייתי ואהבתי להיות בקרבת דעת, אם אלו הם הוריי (בעיקר אבא שלי. הוא רופא ותמיד הבית היה מלא בספרים וסביב לימודים) ואם אלו ספרים. אומנם אני עובד במחלקת כספים כלומר במנהל ולא באקדמיה אבל בשבילי הקרבה לדעת, למילה הכתובה- חשובה. כאשר התחלתי לעבוד שם לפני 5 שנים אמרתי לעצמי לאחר חודש: "הגעתי לנחלה ולמנוחה". בנוסף, שעות העבודה מאוד נוחות לגידול ילדים. לא מעקמים לי את האף כשאני יוצא מוקדם להוציא את הילד(כמו שהיה בעבודות קודמות). אני מאחל לעצמי להמשיך לצמוח להתפתח בארגון. אשתי עובדת בבזק. מנהלת מחלקת ניהול והטמעת ידע. שנינו עובדים. מרוויחים בסדר גמור (תמיד זה לא מספיק ותמיד שואפים ליותר).

אני כותב. האהבה הנוספת שלי חוץ מספרים (ואשתי כמובן) היא כתיבה. בארבעת החודשים האחרונים, אני "משגע" אתכם, הקוראים, בבלוג הזה. בלוג בו אני מתאר את החוויות שלי בתור אבא ילדים ובן זוג. אני נהנה מכל שנייה. אני כותב. אני פורה. אני פורח. אני צומח. וטוב לי.

למדתי. למדנו. החכמנו. לאשתי ולי תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית. תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ותואר שני בלימודי אירופה (לאשתי תואר ראשון ושני בסוציולוגיה. התואר השני בסוציולוגיה ארגונית. ייעוץ ארגוני הקיצר). חוץ מהתעודות עצמן, הלימודים נתנו לנו כלים לחיים. היכולת להתמודד עם אתגרים. עם מסה של חומר שעליך לעבד, ללעוס ולהקיא בצורה בהירה ומסודרת במבחנים ועבודות. היכולת להפריד בין העיקר לטפל. היכולת לסכם מלל שותף, להפריד מוץ מתבן. עשינו את זה. היה קשה, אבל בעיקר היה טוב. את שנות העשרים בליתי/נו באוניברסיטה. חיים סטודנטיאליים הם חיים כיפיים. אתה בעיקר לומד ופחות טרוד מבעיות של "הגדולים".

יש לי שני חברי נפש: ניר ושחר. ניר מלווה אותי 22 שנה (חטיבת ביניים, תיכון. בצבא היו לי 3 שנות שקט ואז שוב ביחד בלימודים בתואר ראשון). שחר 11 שנה (הכרנו במהלך התואר הראשון). שניהם איתי ברגעים השמחים יותר והשמחים פחות. תמיד ידעו לתת את העצה והערה הבונה. תמיד התייצבו ברגע האמת כשאני צריך אותם.

לפני 22 שנה, חזרתי לארץ לאחר 12.5 שנים בצרפת (אני. ההורים שלי 17 שנה). מה אגיד לכם? הייתה לי את הזכות לגדול באירופה. היה לי טוב. היה לי כיף. ראיתי עולם. גדלתי בקהילה יהודית גדולה וחמה. אנשים טובים, חמים, משכילים, נאורים. תמיד הייתי אהוד על שאר הילדים. לא היו בעיות מיוחדות וטראומות למיניהן. הייתה לי ילדות טובה ומקסימה. וכמובן שחזרנו. איך אפשר שלא. ההורים שלי נסעו למטרת לימודי הרפואה של אבא שלי. טוב הוא סיים ללמוד ואז מה? עוד שנה…ועוד שנה…ועוד שנה..עד שדי. חזרנו. חזרנו בשנת 1992 שנה וקצת לאחר מלחמת המפרץ. בשנה שרבין נבחר להיות ראש הממשלה. וממש כשהייתה אולימפיאדה בברצלונה כשיעל ארד זכתה בכסף. ומה היה לנו מאז? היה לנו שלום עם ירדן; רצח רבין; פיגועי הדמים בירושלים ב-1996; המהפך של 96 בו ביבי עלה לשלטון; הזכייה של דנה אינטרנשיונל ב-98 והאליפות של בית"ר ירושלים באותו ערב; המהפך של ברק ב-99; האינתיפאדה השנייה משנת 2000, ממשלות שרון, ההתנתקות, מלחמת לבנון השנייה, מבצעי עזה למיניהם – ישראליות לשמה. "כאן הוא ביתי פה אני נולדתי" אומר השיר.

יש לי הורים נהדרים. מורי דרך. מגדלור. יש לי 2  אחיות מקסימות, כל אחת בצורה ייחודית לה.

אז מה צריך יותר מזה? או מה לא השגתי עד כה?

את האמת לא צריך יותר. כן מפריע לי שהדור שלי (דור ה-Y) לא יכול לקנות לעצמו דירה. בשיא הלימודים שלנו לתואר שני החל הטירוף של עליית מחירי הדירות והתקנות המטורפות של הון עצמי של 40% מערך הדירה, שלא מפסיק לעלות. כיצד שני הורים, סטודנטים, אשר לומדים רצוף 8 שנים יכולים לצבור הון עצמי כלשהו? היינו ממש קרובים לעלות לתחנה אבל הרכבת דהרה קדימה…

וזהו בעצם.

(חוץ מנושא הדיור) הכל דבש. אני מאושר בחלקי. טוב לי. אני מאושר. מאושר בזוגיות בת ה-18.5 שנים (אבל מי סופר). מאושר בילדים שלי. מאושר לראות מאיפה באתי ולהיכן הגעתי. באמת שטוב לי.

אז אני מאחל לעצמי שימשיך כך.

 

 

יום הולדת שמח (לי), אבא!   

מתנת יום הולדת מאשתי. קרדיט: ליעל יוטזיס http://kundas.blogspot.co.il/2010/10/best-daddy-ever.html

 

** אם הפוסט מצא חן בעיניכם, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם בתחתית העמוד, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. גם לחיצה על "שיתוף" תתקבל בברכה.

 

יואב כהן-מלמד- "תחתית החבית"

לא, עוד לא הגעתי אליה…כנראה שיש עוד…

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “יום הולדת שמח (לי), אבא!

  1. אז בנוסף לכל האיחולים האחרים, מאחל גם דירה. אב תזכור שאת כל הדברים שבאמת מרכיבים בית כבר יש לך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s